# עה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/2494/65-2/75/

ועל־כן עקר השבת האבדה הוא דיקא קדם יאוש, כי אין יאוש אלא מדעת, שמיאש דעתו מהאבדה, ואז אין צריכין להחזיר לו האבדה (חשן־משפט, סימן רנט, סעיף א), כי כל דבר מקבל חיות מהתורה שכלולה בנעשה ונשמע, ועל־כן בכל דבר ובכל חפץ יש שתי בחינות אלו, כי גוף החפץ הוא בחינת נעשה בחינת עשיה גשמית. ומה שהחפץ מקשר בדעת האדם ושכלו - זה בחינת נשמע בחינת רצון, כי שם בדעת האדם עקר קנית החפץ, כי כל החפצים שהם ברשותו של אדם והוא מתענג מהם, עקר הרשות הוא בדעת ורצון - שהדעת יודע שיש לו חפץ זה, ועל־כן נקראים כל הדברים 'חפצים', כי 'חפץ' לשון רצון, כי עקר הוא הרצון והדעת ששם עקר רשות והממשלה שיש להאדם הקונה החפצים, כי הרצון והדעת יודע שיש לו אלו החפצים, וזה הרצון והדעת של החפץ זה נמשך מבחינת נשמע, שהוא השגת הדעת נגד גוף גשמיות החפץ שהוא בחינת עשיה גשמית, בחינת נעשה, כנ"ל.

ועל־כן אפלו אם נאבד החפץ מרשותו כל זמן שאינו מיאש דעתו ורצונו ממנו - צריכים להחזיר לו האבדה מי שמוצאה, כי עקר כח כל ההלכות של כל האבדות בגשמיות ורוחניות הוא על־ידי שישראל לא אבדו רק בחינת כתר הנעשה, אבל כתר הנשמע נשאר להם, כנ"ל.

ועל־כן כל זמן שאינו מיאש דעתו מהאבדה עדין היא ברשותו, ויש תקוה שתחזר לו, כי אף־על־פי שאבד גוף האבדה - לא אבד רק בחינת הנעשה, אבל עדין קשורה בדעתו ורצונו, ואינו מיאש ממנו, שזה נמשך מבחינת כתר הנשמע שעדין לא אבדו, שעל־ידי־זה יש תקוה להחזיר גם בחינת כתר הנעשה וכמבאר לעיל, שעקר התקון על־ידי הרצון וההשתוקקות, שהוא בחינת נשמע, שזה נשאר לישראל וכנ"ל. אבל כשמיאש דעתו לגמרי מהאבדה, שזה נמשך מבחינת פגם כתר הנשמע שאינו משתדל בהדעת ברצונות וכסופים חזקים להשיב אבדתו, אזי האבדה נאבדת לגמרי, ואין מחזירין לו עוד, כי עקר השבת האבדה הוא על־ידי בחינת הנשמע שנשאר לישראל, כנ"ל.

אבל בודאי כל אחד צריך להשתדל מאד מאד להחזיק עצמו בכל כחו, בבחינת כתר הנשמע שנשאר לו, דהינו שיחזיק עצמו מאד מאד בהרצון וכסופין טובים וכו' כנ"ל, וכמו שאיתא במדרש המובא לעיל על פסוק (דברים ד, א): "ועתה ישראל שמע אל החקים" וכו' שהזהיר אותם מאד שעתה ישמרו היטב את בחינת הנשמע מאחר שאבדתם את הנעשה וכו', הינו כנ"ל: