# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/61/

שעור גזלה לענין השבה הוא שוה פרוטה, (חשן־משפט, סימן שס, סעיף ב). וכן שעור ממון לענין צדקה ולכל דבר הוא גם־כן פרוטה:

כי הממון הוא שרש הנפש, כמבאר היטב בדברי רבנו, נרו יאיר, במאמר 'גזלה' (סימן סט), והיא בחינת מלכות, בחינת אמונה, שמשם יוצאין כל הנפשות, ובשביל זה צריך להמשיך בחינת אמונה אל העשירות, כמו שאמרו (שבת לא.): 'נשאת ונתת באמונה'. כי עקר העשירות, שהוא שרש הנפש, הוא בבחינת מלכות אמונה כנ"ל, וכשממונו כשר בבחינת אמונה כנ"ל, אזי הוא עשירות שבקדשה כנ"ל. ואיתא בדברי רבנו, נרו יאיר, במאמר אמונה המתחיל: 'ואלה המשפטים' (סימן ז), שאמונה שהוא בחינת תפלה, ונסים היא נקראת בחינת פרוטה, כמו שמבאר שם, שזה בחינת (סנהדרין צז.): 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס', עין שם. וזה בחינת מלאך הממנה על הגשמים 'דדמיא לעגלא ופריטא שפוותיה' (שדומה לעגל ושפתיו שסועות) (תענית כה:), בחינת תפלה אמונה, בחינת (תהלים נא, יז): "ה' שפתי תפתח", עין שם:

ועל־כן הממון שהוא שרש הנפש שהוא בחינת אמונה, והוא בחינת גשמים, כי כל העשירות וההשפעות על־ידי גשמים, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר (סימן ס), והוא בחינת תפלה, כי אי אפשר לקבל שפע ועשירות כי אם על־ידי תפלה, שעל־ידה נמשכין כל ההשפעות, כידוע (סימנים לד, קב).

ועל־כן שעור ממון לכל דבר הוא פרוטה, שאזי נקרא ממון, כי יש לו שרש בבחינת אמונה, שהוא בחינת תפלה, בחינת פרוטה כנ"ל. ועל־כן (בבא קמא קיט.): 'הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נפשו', כי כשהוא בבחינת פרוטה שהיא אמונה, כנ"ל, אזי הוא בבחינת שרש הנפש, ועל־כן אז הוא נחשב כאלו נוטל את נפשו, כי כל הנפשות יוצאין מאמונה שהוא בחינת פרוטה, כנ"ל. ועקר שלמות הממון הוא על־ידי צדקה, כמובא שם בדברי רבנו כמה פעמים, על־כן שעור צדקה גם־כן בפרוטה, כי אזי נשלם הממון בבחינת אמונה, ואזי הוא ממון שבקדשה, כנ"ל.

ואפלו מגוי אסור לגזל (חשן־משפט, סימן שנט, סעיף א), אבל טעות גוי - מתר (שם שמח, ב), כי אין להם אחיזה אלא בבחינת ידים, בבחינת (בראשית כז, ב): "והידים ידי עשו", הינו מנפילות הידים ששם כל ההשפעות בבחינת (תהלים קמה): "פותח את ידך" וכו'. כי הידים הם בחינת אמונה, ששם העשירות, כמו שכתוב (שמות יז, יב): "ויהי ידיו אמונה", ומנפילת הידים, בבחינת (תהלים פח, ו): "והמה מידך נגזרו", משם הם נאחזים, וכמובא (עץ־חיים, שער מא, פרק א), שאחיזת הסטרא־אחרא בסופי האצבעות. וזה בחינת "והידים ידי עשו", ואין כחו אלא ביד, ועל־כן אסור לגזל מידו, כי אסור לטל מהם שלא כדין, כידוע, ושם בידים הוא אחיזתם כנ"ל.

אבל 'טעות גוי - מתר', כי הם רחוקים מן החכמה, ואין להם שום אחיזה בהחכמה, וכל עשירותם שהוא בחינת מלכות, הוא בלא חכמה, כמובן כל זה מדברי רבנו במאמר 'קרטליתא' (סימן יח). וזה בחינת (סנהדרין קה.): 'מלכותא בלא תגא' - שאין להם כתר המלכות, כי הכתר הוא בחינת מחין.

אבל ישראל, כל ממון שלהם שהם בבחינת מלכות דקדשה, בחינת אמונה, עקר אחיזתו בבחינת חכמה, כידוע, שמלכות דקדשה מקבלת חיות מחכמה, וכמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, בכמה מקומות, שצריך להמשיך חכמה שהוא החיות אל העשירות, ואז הוא עשירות, שבקדשה. אבל עשירות שבסטרא־אחרא, שהוא ממון של העכו"ם, הוא בבחינת (קהלת ז, ו): "שחק הכסיל", בחינת כסילות "אל אחר" (תקוני זהר קמ.).

וזה בחינת מה שכתב רבנו, נרו יאיר (סימן כה): שעקר החן הוא רק בממון של ישראל, ששם מלבשין הגונין עלאין, הינו בחינת חיות חכמה ומחין, אבל ממונם הוא עפרא בעלמא, בחינת (איוב כח, ו): "עפרות זהב", ואין בו שום חיות ומחין, ועל־כן אין בו חן.

ועל־כן 'טעות גוי - מתר', כי תכף שיוצא הדבר מידו בהתר, אף־על־פי שאינו יוצא מדעתו, כי אלו היה יודע שטעה - לא היה נותן לו, אף־על־פי־כן הוא מתר, כי אין לממונן שום אחיזה בהדעת, כנ"ל, כי אין להם דעת, כנ"ל, ואין אסור רק להוציא מידם בחזקה, כי שם אחיזתם כנ"ל, אבל דעת אין להם כנ"ל. ועל־כן יש דעות שמתירין אפלו להפקיע הלואתו (חשן־משפט, סימן שמח, סעיף ב), כי תכף שאין הממון בידו - כבר יצא ממנו ואין לו עליו רשות, כי שוב אין הממון נאחז בו, כי אין נאחז אצלו רק בידיו כנ"ל, אבל ישראל, אף־על־פי שאין הממון בידו, אף־על־פי־כן עדין נאחז בדעתו, כי עקר אחיזת העשירות הוא בדעת, ששם חיותו כנ"ל, ועל־כן אסור לגזל את ישראל, אפלו הממון שבא לידו בהתר, כגון הלואה וכדומה, כי עדין הוא ברשותיה דמריה, כי נאחז בדעתו כנ"ל. ועל־כן אסור טעות ישראל, מאחר שלא יצא מדעתו, כנ"ל.

וזה בחינת 'בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה' (ערובין סב.). כי העכו"ם אין להם שעור פרוטה (עין רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה י), כי אין להם אחיזה במלכות ישראל, שהוא בחינת אמונה, בחינת פרוטה, כנ"ל. וכל ממונם רחוק מבחינת מלכות דקדשה, שהוא בחינת פרוטה, כנ"ל. ועל־כן אין להם שעור פרוטה, כנ"ל. ועל־כן אין להם שעור כלל, כי לכל דבר שבקדשה יש שעור ומדה, כי הקדשה צריך מקום והכנה שתשרה בו הקדשה, כידוע (זהר בלק קפו:), וכמובא לעיל מזה. אבל הם וממוניהם הוא בבחינת עבודה־זרה, שכתותי מכתת שעוריה (שעור מדתה כתוש ושבור, ואין לה שעור גדל), כי אין להם על מה שיסמכו [כי הם בבחינת שבירת ונפילה בלי כלים ומדות בחינת תהו ובהו (בראשית א, ב) אבל ישראל הם בבחינת תקון, שהוא על ידי הכלים, שהם בבחינת מדות ושעורים (סימן נו)], כי עשירותם הוא בלי חיות כנ"ל, ועל־כן אין להם שעור לא בתחלה ולא בסוף, דהינו שאצלם נחשב לממון אפלו פחות משוה פרוטה, והם נהרגין על פחות משוה פרוטה, וגם תאותם לממון הוא בלי שעור, ואינם יכולים למלאות תאותם לעולם, כי הם בבחינת בלי שעור, בחינת תהו ובהו, כנ"ל. אבל ישראל הם בבחינת הקדשה, בבחינת התקון, ששם יש שעור ומדה לכל דבר כנ"ל, ועל־כן אנו מצוים לבלי להתאוות למותרות, רק להסתפק במה שיש לו, כי צריך לתת שעור ומדה לכל דבר, שהוא בבחינת התקון, כנ"ל: