# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/62/10/

וזה בחינת האסור שאסרו רבותינו ז"ל לקנות מן הגזלן שום דבר. כי 'כל דבר שבעולם יש לו צמצום, ואין הצמצום נמתק אלא בשרשו', דהינו על־ידי החכמה והשכל השיך לו, שהוא הבעלים של אותו הדבר, שהם בחינת החכמה והשכל השיך לאותו הצמצום המלבש באותו הדבר שהוא ברשותו כנ"ל. ולפעמים החפץ צריך לצאת מרשות אדם זה לרשות אחר, ואין הדבר יכול לצאת מרשות לרשות, כי אם בדעתו וברצונו הטוב של הבעלים, כי עקר אחיזת הצמצום, שהוא בחינת החפץ הוא בדעתו ובשכלו, ששם שרש הצמצום, ועל־כן אין הדבר יוצא מרשותו כי אם בדעתו, והעקר תלוי ברצונו הטוב.

כי באמת איך אפשר שיצא הדבר מרשות אדם זה לרשות אדם אחר? כי מאחר שזה הצמצום שיך לזה האדם לזה השכל, ואי אפשר לו להתברר ולהתמתק אלא על־ידי־זה השכל של זה האדם דיקא כנ"ל, איך אפשר שיצא לרשות אחר? אך העקר של המשא־ומתן הוא שצריכין לשאת ולהגביה הדבר הנמכר לשרשו לבחינת חכמה עלאה לבחינת אבן שתיה, קדשי קדשים, שהוא שרש של כל הצמצומים של כל הדברים שבעולם, כנ"ל. וכשמגביהין הדבר לשם, ששם נכללין יחד כל הצמצומים שבעולם, ושם יכולין להחליף הדבר שיצא מצמצום זה לצמצום אחר, דהינו מאדם זה לאדם אחר, מאחר ששם כלולים כל הצמצומים וכל החכמות יחד, כנ"ל.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין כב:) שהגבהה קונה בכל מקום, כי עקר הקנין על־ידי הגבהה, דהינו בחינת מה שמגביהין הדבר למעלה לשרשו העליון - לבחינת אבן שתיה, קדשי קדשים, ושם דיקא יוצא הדבר מרשות לרשות מחמת ששם שרש הכל כנ"ל. וזה בחינת משא ומתן, דהינו שנושאין הדבר למעלה, ושם עקר בחינת המשא־ומתן, כי אי אפשר שיצא הדבר מרשות לרשות, כי אם כשמעלין אותו למעלה וכו', כנ"ל: