# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/62/11/

וזה בחינת (רות ד, ז): וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה... שלף איש נעלו ונתן לרעהו וכו'; חליצת הנעל בשעת קנין - מרמז על הנ"ל, שצריכין בשעת הקנין להיות נכלל בבחינת אבן שתיה קדשי קדשים, ששם הדבר יוצא מרשות לרשות כנ"ל. וכשרוצין להכלל שם צריכין לחלץ המנעלים, בבחינת (שמות ג, ה): "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", בבחינת (ברכות נד.): 'לא יכנס להר הבית במנעלו', מחמת ששם בבית־המקדש הוא האבן שתיה - צריכין שם לחלץ המנעלים. וזה בחינת חליצת המנעלים ביום הכפורים, כי אז נכללין בתוך אבן שתיה, שזה בחינת מה שהכהן הגדול היה נכנס בשביל כלל ישראל לפני ולפנים - לתוך קדשי קדשים אל האבן שתיה, על־כן צריכין אז לחלץ המנעלים, בבחינת (שמות ג, ה): "של נעליך" וכו'. ועל־כן לפנים בישראל - בשעת המשא־ומתן שאז היו צריכים לכלל בתוך האבן שתיה, ששם שרש כל הצמצומים, כדי ששם יהיה הדבר נחלף ויוצא מרשות לרשות כנ"ל, על־כן היו חולצין המנעל אז לרמז על זה, כנ"ל.

וזהו על הגאלה ועל התמורה, כי מחמת שהדבר צריך שיהיה נימר ונחלף מצמצום זה לצמצום אחר. וזה בחינת תמורה, ומזה יהיה אפשר, חס ושלום, שיתאחז הסטרא־אחרא שאחיזתם מבחינת תמורות, כידוע, כי מאחר שאין הצמצום נמתק אלא בשרשו כנ"ל, אם כן, כשיכנס ברשות אחר - לא יוכל להיות נמתק כנ"ל, ואם כן יוכל, חס ושלום, הסטרא־אחרא, להתאחז, חס ושלום, מאחר שאין הצמצום נמתק, כי עקר אחיזתם כשאין הצמצום נמתק, חס ושלום, כנ"ל, ועל־כן עקר תקון המשא־ומתן הוא על־ידי שבשעת המשא־ומתן הדבר עולה לשרשו העליון, לבחינת חכמה עלאה, לבחינת אבן שתיה, קדשי קדשים, ששם כלול הכל ביחד, ושם הדבר נמתק ונחלף ויוצא שם מרשות לרשות, מצמצום לצמצום, ואזי הדבר נחלף בקדשה גדולה, ואדרבא, נתברר הדבר ונמתק ביותר, מאחר שנכלל בשרשו העליון, וזה עקר תקון המשא־ומתן - כשנכלל הדבר בשעת המשא־ומתן בתוך אבן שתיה, כנ"ל. וזה בחינת שלף איש נעלו שהיה לפנים בישראל בעת התמורה - כשיצא הדבר מרשות לרשות כנ"ל: