# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/62/13/

וזהו בחינת שנוי מעשה, שעל־ידי־זה קונה הגזלן החפץ, ואין צריך להחזירו לבעליו כי אם דמים, כי כל אחד כפי שכלו ודעתו - כן יש לו צמצומים המלבשים בהחפצים והכלים שלו כנ"ל, ועל־כן כל אחד חפץ בכלים וחפצים אחרים משנים מחברו, כגון למשל, זה חפץ בכלי שיש לו ציור כזה וזה חפץ בכלי שיהיה לו ציור אחר, הינו צמצום אחר, והכל כפי שרש שכלם, שהם שרש הצמצומים, וכמו כן כל אחד חפץ בכלים אחרים, הינו בצמצומים אחרים. ועל־כן כל זמן שהכלי בציורו הראשון בבחינת צמצום הראשון שהיה ביד בעליו, כפי רצון בעליו, כפי השכל שלו, שהוא שרש הצמצום כנ"ל, אז היה חיב הגזלן להחזיר הכלי דיקא ליד בעליו, כדי להחזיר זה הצמצום דיקא לשרשו שהוא בעליו, כנ"ל. אבל כשכבר קלקל הגזלן ושנה הכלי בשנוי גמור שאינו חוזר לבריתו, ועשה ממנו ציור אחר, צמצום אחר - שוב אין הדבר שיך לו כלל, כי לא נעשה על־פי שכלו, וכנ"ל. ועל־כן אין חיב להחזיר לו גוף החפץ כי אם דמים מה שהיה שוה, כי דמים חיב על כל פנים, כי אפלו אם היה נאבד הכלי שגזל - צריך לשלם (חשן־משפט, סימן שס, סעיף א), כי הגזלה באחריות הגזלן (סנהדרין עב.). אבל גוף החפץ - אין צריך להחזיר, מאחר שנשתנה הצמצום - שוב אין שיך להשכל הראשון שהוא בעליו, וכנ"ל: