# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/65/1/

על־פי התורה 'תשעה תקונין' סימן כ', עין שם כל התורה.

מבאר שם ענין פגם הכאת הצור, שהוא בחינת מה שטעה משה והשתמש עם מטה עזו, שהם הכח של מעשים טובים שלו בשעת המשכת התורה. ובאמת לא צוה לו השם־יתברך לקח את מטה עזו הנ"ל, כי אם בשביל להקהיל את העדה להכניע רשעותם וכו'. אבל בתפלה צריך לעמד כדל וכרש, וצריכים לקשר את עצמו עם כל הקהל הבאים לשמע את התורה, כדי שתהא תפלת רבים וכו' וכו'.

ובשביל זה אין לאדם לדחק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם יתן לו השם־יתברך - יתן, ואם לאו - לאו, כי אסור לדחק את השעה, כי הוא כמו שלוקחין איזה דבר באנס ובכח, כמו כן הוא כשמתעקשין ודוחקין עצמו בתפלתו, שהשם־יתברך יעשה דוקא בקשתו וכו'. ועל־ידי־זה נסתלק משה, כמו שכתוב (במדבר כ, יב): "לכן לא תביאו וכו' אל הארץ" וכו'. כי על־ידי התורה שממשיכין - זוכין לארץ־ישראל וכו'. והעקר שימשיך תורה בתקונים הנ"ל - לשפך לבו כמים נכח פני ה', עד שימשיך דבורים חמים כגחלי אש וכו', ויבקש בתחנונים דיקא וכו' וכו', עין שם כל זה היטב היטב.

ועין עוד בסימן קצו, מה שמבאר על מאמר רבותינו ז"ל (ברכות כח:): 'וכשאתה מתפלל אל תעשה תפלתך קבע' - שהוא מי שדוחק את עצמו ומתעקש שבהכרח יעשה ה' יתברך את בקשתו, שזהו בחינת תפלות קבע, לשון גזלה, כמו (משלי כב, כג): "וקבע את קבעיהם נפש" וכו' אלא יתפלל רק ברחמים ותחנונים וכו', עין שם: