# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/65/12/

וזה בחינת מראה הסנה שראה משה - והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל ויאמר אסרה נא ואראה [וכו'] מדוע לא יבער הסנה (שמות ג, ב), הינו שמשה ראה מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה, שה וא בחינת שראה שזכה לבחינת גחלי אש הנ"ל, בחינת דבורים חמים כגחלי אש, שעל־ידי־זה עקר המשכת התורה כנ"ל. על־כן התפלא מדוע לא יבער הסנה, כי הסנה הוא בחינת החוחים והקוצים הסובבים וכו' את הקדשה, שהם המונעים מלבוא לארץ־ישראל ומכל הדברים שבקדשה, שעקר הכנעתם על־ידי התורה שממשיכין על־ידי גחלי אש הנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לקבל כח מאדום - להכניע כל השונאים והמונעים ולהעמיד הדת על תלו ולבא לארץ־ישראל, וכנ"ל.

אבל הוא ראה מלאך ה' בלבת אש - שנתגלה אליו לתן התורה על ידו ונתגלה אליו בלבת אש בחינת דבורים חמים כגחלי אש, שעל־ידי־זה עקר המשכת התורה כנ"ל, ואף־על־פי־כן הסנה בער באש הנ"ל, והסנה אינ נו אכל - שעדין אי אפשר לכלותו לבטל ולשבר המונעים. ועל־כן התפלא מאד ואמר: אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה על־ידי אש התורה הנ"ל.

וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו משה משה ויאמר הנני (שמות ג, ד), ודרשו רבותינו ז"ל (שמות רבה ב, ו): 'הנני לכהנה, הנני למלכות'. כי סבר שבודאי יכלה הסנה שהם המונעים כנ"ל, ויבוא לארץ־ישראל ויגמר הגאלה בשלמות, ששם הכהנה והמלכות שנמשכין משני בחינות הנ"ל, הינו בחינת התורה שממשיכין ברחמים ותחנונים - זה בחינת כהנה, בחינת כהן איש חסד, בחינת רחמים ותחנונים, שעל־ידי־זה זוכין לתורה, בחינת כהן, בחינת (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ומלכות זה בחינת מטה עז הנ"ל, בחינת (תהלים כא, ב): "ה' בעזך ישמח מלך", בחינת (שם קי, א): "עד אשית איביך הדם לרגליך מטה עזך ישלח ה' מציון רדה" וכו', בחינת הכנעת הרע על־ידי מטה עז, שזה עקר בחינת המלך - ללחם מלחמת ה' להכניע הרע. וסבר משה שכבר נמשכו כל התקונים האלה בשלמות, על־כן אמר: 'הנני לכהנה ולמלכות', וכנ"ל.

ויאמר ה' אליו אל תקרב הלם וכו' (שמות ג, ה) - כי עדין לא הגיע העת. של נעלך מעל רגליך - נעל זה בחינת מטה עז הנ"ל, כי עקר חזק האדם הוא על רגליו, כמו שכתוב (תהלים מ, ג): "ויקם על סלע רגלי", "משוה רגלי כאילות" (שם יח, לד). ועל־ידי חטא אדם הראשון נפגמו הרגלין, ששם עקר אחיזת סטרא דמותא, בחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות" שהוא בחינת (ישעיה לה, ג): "ברכים כשלות". וכששב, והשם־יתברך עסק בתקונו, כתיב (בראשית ג, כא): "ויעש ה' וכו' כתנות עור", בחינת מנעלים שהם שמירה לרגלין, שיוכל להתקים ימי חייו לעמד על רגליו על־ידי מנעלים שהם שמירה לרגלין, שהם עקר קיום ועמידת האדם בזה העולם - ללחם מלחמת ה' להכניע ולבטל הרע.

ועל־כן באמת הזהירו רבותינו ז"ל מאד על המנעלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכט.): 'לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו', ועל־כן גבורת המלחמה נזכר בבחינת קיום המנעלים, כמו שכתוב (ישעיה ה, כז): "ולא נתק שרוך נעליו". נמצא, שהמנעלים בקדשה הם בחינת התגברות האדם להכניע הרע, שעקר אחיזתו ברגליו כנ"ל, שזהו בחינת מטה עז הנ"ל.

אבל אף־על־פי שהמנעלים יקרים ומכרחים מאד ללחם על ידם כי הם בבחינת מטה עז כנ"ל, אף־על־פי־כן כשנכנסין לתכלית הקדשה העליונה - להתפלל להשם־יתברך להמשיך תורה - צריך לחלץ אותם, בבחינת (ברכות נד.): לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו ולא במנעלו - כי בבית־המקדש שם עקר התפלה להמשיך תורה היוצא משם, כמו שכתוב (ישעיה ב, ג): "כי מציון תצא תורה". על־כן אסור לכנס לשם במנעלו בחינת מטה עז הנ"ל. וזהו, במקלו ובמנעלו - כי הם בחינה אחת בחינת מקל ומטה עז הנ"ל, כי שם צריכין רק רחמים פשוטים ותחנונים גדולים וכנ"ל. וזהו (שמות ג, ה): של נעליך מעל רגליך וכו', כי עדין צריך להשליך בחינת מטה עז הנ"ל בשעת המשכת התורה, שאז דיקא תזכה לכל התקונים הנ"ל, עד שיכלה הסנה שהם המונעים, כנ"ל. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא בחינת קדשת הבית־המקדש, ששם כל תפלות ישראל, בחינת (תהלים כב, ד): "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", הינו שכאן אין צריכין להשתמש כלל עם בחינת המטה עז בחינת מנעלים כנ"ל, רק ברחמים ותחנונים וכו' וכנ"ל.

ועל־כן כשהבין משה שלא יגמר הגאלה להביאם לארץ־ישראל - מאן בשליחותו לגמרי, והשם־יתברך טען עמו שבעה ימים, ולבסוף אמר (שמות ד, יג): "שלח נא ביד תשלח", כי יודע אני שאיני גואלם לעתיד (רש"י שם). אבל השם־יתברך הכריחו לילך ואמר לו: 'אם אין אתה גואלם - אין מי שיגאלם', כמו שאמרו במדרש (שמות רבה ג, ג), כי אף־על־פי־כן אתה מכרח לילך בשליחות ותצליח בשליחותך ותגאלם ותתן התורה לישראל באש בוערת, כמו שכתוב (דברים ה, כ): ודבריו שמענו מתוך האש". וכתיב (תהלים כט, ז): "קול ה' חצב להבות אש".

ואם לא תוכל להכניסם לארץ־ישראל מחמת ענין הנ"ל, אף־על־פי־כן "כל מה שתמצא ידך לעשות בכחך עשה" (קהלת ט, י), כי גם זה בכלל דוחק את השעה - כשאין רוצין לעשות המצוה כי אם כשיוכל לגמרה בשלמות, וכשרואה שלא יוכל לגמרה - אינו רוצה לעשותה כלל. וזהו פגם גדול, כי 'אטו מאן דלא יכיל למעבד כלי מצוה' וכו' (וכי מי שאינו יכול לעשות את כל המצוה, [שלא יעשה גם חלק ממנה?!]) (מנחות מד.). מכל שכן עסק נורא הזה, כי באמת משה התחיל וגמר וגם סוף כל סוף יגמר הכל בשלמות, כי "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א, ט;) ומה שנחסר על ידם - נשלם על ידם. על־כן הכריחו לילך ולגאלם, וכן עשה והצליח: