# כח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/65/28/

כי תקון הלחם בקדשה נמשך מקדשת המשכת התורה בתקונים הנ"ל - שעל־ידי־זה נמשך קדשת ארץ־ישראל, ששם עקר קדשת הלחם שתלויים בו כמה מצות התלויים בארץ, כנ"ל. ועל־כן נקרא התורה בחינת לחם, כמו שכתוב (משלי ט, ה): "לכו לחמו בלחמי".

וזה בחינת (אבות ג, יז): 'אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח', כי הם בחינה אחת כנ"ל ותלויים זה בזה וכנ"ל. ועל־כן כל תקוני הלחם בשרשם שבקדשה נמשכין מהתקונים הנ"ל של המשכת התורה. כי המים שנותנין בהקמח שרשו מבחינת התפלה הנ"ל, בבחינת (איכה ב, יט): "שפכי כמים לבך נכח פני ה'". ואחר־כך אופין אותה על האש, ששרשו נמשך מבחינת דבורים חמים כגחלי אש - שמשם זוכה לבנות הדרוש והחדוש שרוצה להמשיך שהוא בחינת לחם, בחינת "לכו לחמו בלחמי", ועל־כן עקר גמר הלחם הוא על־ידי האש וכנ"ל.

אבל בכל השנה אין הלחם מתקן בשלמות, כי אם על־ידי שמחמיצין אותה ושוהין הרבה מעת נתינת המים עד האפיה, כי אי אפשר להמשיך באורי התורה שמשם תקון הלחם בשלמות, כי אם על־ידי שהיה והמתנה הרבה וכנ"ל, כי אי אפשר לדחק את השעה, כנ"ל.

אבל בפסח בתחלת הגאלה לצאת מזהמת מצרים - אז אין בנו כח להמשיך התורה בתקונים הנ"ל כנ"ל. ואז כל המשכת המחין שהם הארת התורה הוא רק מלמעלה שלא על ידינו, כנ"ל, על־כן צריכין למהר מאד לאפות הפת על האש תכף כשנתנו עליו מים, כי אי אפשר להמתין כלל עד שיתחמץ, שלא יתאחז בחינת חמוץ המח, בחינת (תהלים עג, כא): "כי יתחמץ לבבי", שהוא בחינת זהמת מצרים שנאחז בהם מאד.

כי בענין זה של ההמתנה והשהיה - שצריכין להמתין ולצפות הרבה ולהרבות בתפלה ותחנונים ושיחה הרבה, עד שיזכה להמשיך על עצמו בחינת קדשת התורה כנ"ל - יש בזה נסיון גדול, וכמעט עקר הבחירה תלוי בזה, כי זה ידוע, שהכל חפצים ליראה את שמך, ואפלו הגרוע שבגרועים, כל זמן שאינו בכלל הפורקי על, חס ושלום, בודאי הוא חפץ ומשתוקק הרבה לשוב להשם־יתברך, אפלו אם נפל ונתרחק כמו שנתרחק, כמו שכתוב (שיר השירים ח, ו): כי עזה כמות אהבה וכו', רשפיה רשפי אש שלהבתיה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. וכמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר על האהבה של כל אחד מישראל לאביו שבשמים, כי עקר העכוב הוא מחמת שצריכין להמתין הרבה, ולהרבות בתפלה ותחנונים, ולהתחזק עצמו מאד מאד בכל מה שעובר עליו, על־כן רבים לא יכלו לעמד בנסיון זה ומתרשלים מלפקח על חייהם הנצחיים, עד שמתרחקים כמו שמתרחקים, חס ושלום.

ואפלו כל אלו שהשם־יתברך בעזרם ונשארים קבועים בקדשתם, ואינם מניחים עצמן לפל ולהתעצל, חס ושלום, מלהרבות בתחנונים, ושופכים בכל יום, ובכל מה שעובר עליהם - את לבם כמים וכו' - גם הם לא היה להם כח להתחזק ולהמתין כי אם בכח התורה הקדושה שכבר קבלנו בכלל בשעת מתן־תורה, ומה שאנו מקבלין חדושי תורה אמתיים בכל דור ודור מהצדיקי אמת בבחינת תקונים הנ"ל, שהם בקדשתם הגדולה והנוראה ממשיכים תורה ברחמים גדולים כאלה, עד שנמשך גם עלינו מקדשתם, שיהיה לנו כח גם כן להתחזק ולהמתין ולהרבות בתחנונים ושיחה וכו', "עד ישקיף וירא ה' משמים" (איכה ג, נ).

אבל בפסח, שאז לא נמשך עלינו קדשת הארת התורה בתקונים הנ"ל, רק הכל בבחינת אתערותא דלעלא כנ"ל, על־כן אי אפשר לנו להמתין ולהחמיץ מחנו כלל, כי צריכין לצאת בחפזון גדול, על־כן אסור להמתין עד שיתחמץ עסת הלחם - שלא יתחזק ביותר, חס ושלום, חמוץ הרע שבלב, בחינת (תהלים עג, כא): "כי יתחמץ לבבי" - שמבלבל דעת האדם מאד מאד, כשרואה ששוהה הרבה ועדין לא יצא מטמאתו וכו'. כי אז בהתחלה הסטרא־אחרא אורב על זה מאד, ואין בנו כח להכניעה מחמת שעדין לא קבלנו שום תורה כלל. וכל המחין והדעת נמשכין רק מלמעלה ברחמיו, אשר מחמת זה הצרכו לצאת בחפזון ולא יכלו להתמהמה. על־כן החמץ אסור, כי אז אי אפשר להמתין כלל, כי יתאחז בו, חס ושלום, טמאת מצרים ויעקם את לבו מאד.

אבל אחר־כך אחר שכבר התחילו לספר ימי הספירה, והתחילו להמשיך בחינת הארת התורה על־ידי תשוקתם, אז החמץ מתר, כי אז החמץ נמשך מבחינת חמוץ המח בקדשה, שהוא מה שצריכין להמתין הרבה לישועת ה' כנ"ל. כי אז יש כח להמתין על־ידי כח הארת התורה שהתחילו להמשיך על־ידי השתוקקותם וכו', שהוא בחינת ספירת העמר, כנ"ל. ועל־כן התר החמץ אחר שביעי של פסח שאז נבקע ים החכמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תולדות יעקב יוסף, יתרו א), כי צעקו אל ה', דהינו שנמשך עליהם הארת התורה ביותר ואז יש כח להמתין וכנ"ל, על־כן אז התר החמץ.

ועל־כן בשבועות שהוא עקר קבלת התורה מתוך האש, על־כן אז מביאין לקרבן חמץ דיקא, כי עקר תקון קבלת התורה הוא על־ידי שממתינים הרבה ואין דוחקין את השעה וכו' כנ"ל, ומשם נמשך החמץ בקדשה שמביאין אותו לקרבן בשבועות, וכנ"ל (באות כב):