# כט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/506/65/29/

וזה בחינת שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה וכו' (דברים ד, יב), כי אסור לקצר קדם קצירת העמר שהוא "ראשית קצירכם" (ויקרא כג, י), כי מחמת חטא אדם הראשון נתערבבו כל הדברים וצריכין כמה ברורים. ועקר הקלקול נגע בהלחם היוצא מן הארץ, כמו שכתוב (בראשית ג, יז־יט): "ארורה האדמה בעבורך" וכו' "בזעת אפיך תאכל לחם" וכו', ובשביל זה היה גלות מצרים כנ"ל (באות כז). על־כן צריכין לקדש מאד את הלחם בשעת יציאת מצרים, שזה בחינת מצות אכילת מצה בפסח ואסור חמץ, כנ"ל.

ועל־כן אסור לקצר את התבואה קדם קצירת העמר במחרת הפסח, כי על־ידי העמר שעורים מתחילין לתקן הדבור - שנוכל להמשיך עלינו דבורים חמים כגחלי אש, שעל־ידי־זה עקר נתינת התורה כנ"ל. ועל־כן אז מתחיל להאיר עלינו בחינת קדשת קבלת התורה, כי כן דרכו יתברך, שתכף שהאדם מתחיל לעסק ולהמשיך על עצמו איזה דבר שבקדשה, תכף נמשך עליו הארה מכלל הקדשה הזאת, אף־על־פי שעדין לא זכה לזה, כי השם־יתברך "מגיד מראשית אחרית" (ישעיה מו, י), [וכמבאר מזה במקום אחר (הלכות ברכת הריח, הלכה ד', אות יח)] ועל־כן תכף שמתחילין לעסק בקצירת העמר - נמשך קדשת ארץ־ישראל, שזוכין לקבל החרב מעשו להכניע המונעים מארץ־ישראל, על־ידי שאנו מכינים עצמנו לקבלת התורה, שעל־ידי־זה נוטלין מעשו כח החרב להכניע המונעים, כמו שכתוב שם (במאמר הנ"ל סימן כ).

ועל־כן אסור לקצר שום תבואה עד שקוצרין העמר, שאז נמשך המגל והחרמש, שבו קוצרין התבואה מכח החרב שמקבלין מעשו על־ידי קדשת קבלת התורה, שעל־ידי־זה חותכין ומבערין ומכניעין השונאים והמונעים מארץ־ישראל, כי אפלו כשישראל על אדמתם בארץ־ישראל, עדין צריכין בכל עת לבער ולבטל מוציאי דבת הארץ רעה, שהם המונעים מקדשת ארץ־ישראל, שעל ידם היו כל הקלקולים והפגמים כשהיו ישראל בארץ־ישראל - שהתגברו המונעים מהקדשה כל־כך עד שהסיתו את ישראל למה שהסיתו, עד שנתגרשו מארץ־ישראל, כי הם אורבים תמיד על ישראל לגרשם מארץ־ישראל מהסתפח בנחלת ה' (שמואל־א' כו, יט).

ועל־כן אנו צריכין בארץ־ישראל לקדש את הלחם בכמה מצוות התלויות בארץ, הכל כדי לברר הלחם מזהמת הנחש, שמשם כל המונעים מארץ־ישראל. כי אדם הראשון נתגרש מקדשת ארץ־ישראל, שמשם נברא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:), שהוא בחינת קדשת הגן־עדן שישב שם, ואז נתקללה האדמה כנ"ל. על־כן אפלו כשבאים לארץ־ישראל - צריכים ברורים ותקונים גדולים לבער המונעים מקדשת ארץ־ישראל, שהוא כלל קדשת איש הישראלי.

ועל־כן אי אפשר לקצר התבואה עד שקוצרין העמר, שאז מתחיל ההכנה לקבלת התורה כנ"ל, שעל־ידי־זה נמשך עלינו קדשת התורה, שעל־ידי־זה נמשך כח החרב של עשו, שאנו מקבלין כח החרב ממנו להכניע המונעים מארץ־ישראל, ומשם מקבל כח החרמש והמגל, שהוא בחינת חרב, לקצר התבואה בקדשת ארץ־ישראל - לבררה מחטא אדם הראשון מהקללה שנתקללה האדמה בעבורו, "בזעת אפיך תאכל לחם", כנ"ל.

ואז מתחילין לספר ספירת העמר, שהוא עקר ההכנה לקבלת התורה, על־ידי שהתחלנו לתקן הדבור החם כגחלי אש על־ידי קצירת והקרבת העמר וכנ"ל. ועל־כן תלתה התורה הקדושה מצות ספירה "מהחל חרמש בקמה" (דברים טז, ט). כי החרמש בחינת חרב, הינו כי אז החרמש בחינת חרב מקבל כחו מחרב הנ"ל, שעל ידו מבערין המונעים מארץ־ישראל. ויש לרמז, שזה בחינת אותיות 'חרמ"ש', בחינת 'ח"ש מ"ר', הינו שאז מקבלין הדבור החם - שהוא בחינת 'חש', בחינת חשמ"ל, בחינת 'חיות אש ממללות', שמקבלין אותו מהנשמה שנקראת 'מרים' על שם המרירות שסובלת על שעבוד התורה, שכל דבריה כגחלי אש. וזהו ח"ש מ"ר, 'מ"ר' זה בחינת המרירות שסובלת הנשמה שמשם מקבלין כח הדבור החם, בחינת 'חש', חיות אש ממללות וכו', כנ"ל.

ועל־כן אז ביום קצירת העמר נפלו מפלה גדולה כמה שונאי ישראל, כגון סנחריב (שיר־השירים רבה א, יח) ומדין וכו' (פסיקתא רבתי יח), ובפרט המן עמלק, ימח שמו, כי * 'מנה וביה אבא ליזיל בה נרגא' (פסחים כח.). כי דיקא על־ידי חרבו של עשו מכניעין והורגין אותם, על־ידי שנמשך עלינו בחינת קדשת קבלת התורה, שעל־ידי־זה לוקחין כח החרב ממנו להכניע האויבים והמונעים מארץ־ישראל. כי כל האויבים שעמדו על ישראל - כלם התקנאו בקדשת ארץ־ישראל ורצו לגרש את ישראל מארצם, ועל־כן נפלו ביום קצירת העמר, כנ"ל:

וזה 'מנצפ"ך צופים אמרום' (מגלה ג.), צופים בחינת המצפים ומיחלים לחסד ה' תמיד, בחינת (מיכה ז, ז): "ואני בה' אצפה אוחילה לאלקי ישעי", הם זוכים להדבור השלם, שהוא בחינת חמש אותיות מנצפ"ך וכנ"ל (באות כג):

(ראשי פרקים להלכות ספירה הנכללת בהלכות גזלה הנ"ל)

עשו בגימטריא מנצפ"ך, ש הם בחינת פ"ר דינים וצ"ו. אין 'צו' אלא עבודה־זרה (סנהדרין נו:), שהוא גימטריא 'המן' עם הכולל. 'מרדכי' גימטריא 'רע"ד', בחינת (תהלים נה, ו): "יראה ורעד יבא בי" וכו'. ועם חמש אותיות והכולל, גימטריא 'מנצפ"ך'. "כי אתם המעט" (דברים ז, ז) - שממעיטין עצמכם (חלין פט.), ובכל דבר שבקדשה חסר להם תמיד, ומלאים יראה קדושה, בבחינת (משלי כח, יד): "אשרי אדם מפחד תמיד", ונדמה להם תמיד שאין להם שלמות הדבור ששרשו מנצפ"ך (פרי־עץ־חיים, ספירת העמר, פרק ד), אבל המן סבר, שכבר הדבור שמשם הממשלה (סימן ד) - כבר היה בידו, ועל־ידי־זה נפל בבחינת (משלי טז, יח): "לפני שבר גאון", "ולפני כבוד ענוה" (שם טו. לג).

'מנצפ"ך צופים אמרום' (מגלה ב:), צופה - לשון צופה ומיחל ומחכה, כמו שכתוב (מיכה ז, ז): "ואני בה' אצפה אוחילה לאלקי ישעי", על־ידי־זה זוכה להדבור בחינת מנצפ"ך, בבחינת (תהלים לט, ג): "נאלמתי דומיה וכו' חם לבי" וכו'. כי גדר האדם הוא מדבר, והוא כנגד יסוד האש, כי דומם, צומח, חי, מדבר, הם בחינת ארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר (עץ־חיים, שער נ, פרק י), והאדם שהוא המדבר עקרו מיסוד האש. ועל־כן עקר שלמות הדבור הוא בחינת אש, בחינת (שם קמה, יא): "וגבורתך ידברו", והגבורות הם בחינת אש.

וכל עבודת האדם היא בענין הבחירה, שזה מעלתו, שבשביל זה נברא - לסור מהרע של היצר־הרע המסית, ולמשך עצמו להטוב, להיצר טוב, כי כל התאוות והמדות רעות - בחינת אש, "כי מהאש יצאו" (יחזקאל טו, ז).

כי אף־על־פי שהאדם כלול מכל הארבעה יסודות שמהם כל המדות והתאוות, כמובא במקום אחר (סימן ד) ובדברינו. אבל הכל מהאש שבאותו היסוד, כי כל יסוד כלול מ כל הארבעה יסודות. והמדבר: כל הויתו מיסוד האש, שבאש שבארבעה יסודות, כמובא (עין של"ה, במדבר, תורה אור). כי עקרו נברא להכיר הבורא יתברך על־ידי לבו ודעתו, וידיעת השם־יתברך הוא בחינת אש, בבחינת (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא". כי הדעת והשכל הוא כמו נר דולק (סימן ס), בחינת (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם" וכו'. והלב הוא בחינת נר דלוק, ושם בבחינת הלב - עקר הבחירה, כי האש שבלב, בוער לכל התאוות ובפרט לתבערת המדורה וכו'. ולהפך, הוא בוער מאד עד לב השמים להשם־יתברך, וגם זה אינו טוב בשלמות כי הוא חוץ מהמדה. ועל־כן כל התקון על־ידי התורה שנתנה באש - שהיא מצמצמת האש בשתי הבחינות [כמו שכתוב בתורה "ויתן עז למלכו" וכו' (סימן עח)], בבחינת (תקוני־זהר, תקון יג, כז:): 'אלמלא כנפי ריאה דנשבין על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא' (ללא הרוח שיוצאת מכנפי הראה שמנשבים על הלב כדי לקררו, היה הלב שורף את כל הגוף) בשתי הבחינות הנ"ל, כמו שכתוב שם:

ועל־כן כל התקון על־ידי חדושי תורה שממשיכין הצדיקים עתה, שהם בחינת משה בכל התקונים הנ"ל. דהינו ברחמים ותחנונים ובאריכת אפים מאד מאד ואינם דוחקים את השעה כלל וכו'. כי עקר המשכת התורה הוא רק להביא לידי מעשה - להחזיר את העולם למוטב, וזה קשה מאד מאד, על־כן צריכין אריכת אפים גדול מאד וכנ"ל. כי אפלו צדיקים נוראים ונשגבים - כל שגיאותם היה בענין זה, אך מה לנו להבין ולהתבונן בשגיאותם? אך תורה היא וללמד אנו צריכין, להבין על ידם רמזים לעצמנו, אם בארזים נפלה שלהבת על־ידי דחיקת השעה לפי נשגבות מעלתם ברום גבהי מרומים, מה יעשו אזובי קיר כמונו?! כי מכל שכן וכל שכן כמה אנו צריכין להזהר מבחינת דוחק את השעה, שמשם כל הפגמים והקלקולים רחמנא לצלן. ואפלו כשמתחילין להתעורר להתקרב להשם־יתברך אסור להיות דוחק את השעה.

וזה בחינת ספירה - שהוא הכנה לקבלת התורה וכנ"ל (באות כט). כי צריכין לספר הימים, בבחינת (תהלים צ, יב): "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה", כי סדר הזמנים הם על־ידי הגלגלים שהם למעלה מיסוד האש, וכל יסוד האש נמשך מהם, והשם־יתברך מסדר הזמנים ומבדיל בין יום ללילה ובין יום לחברו בחכמתו. ועל־כן מנה הימים בבריאתם כמו שכתוב (בראשית א, ה): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", וכן יום שני וכו' (א, ח) - הכל כדי לתת גבול וגדר לכל יום ויום שלא יבער יותר מדאי. ועל־כן החשך קדם לאור, כי הדבור בחינת אש כנ"ל, בחינת אור כמו שכתוב (תהלים קיט, קל): "פתח דבריך יאיר". והחשך בחינת חשכת הדעת העדר הדבור, שזהו בחינת חש מל הנ"ל, שצריכין להקדים השתיקה קדם הדבור וכנ"ל. כי בלילה אז הוא בחינת השתוקקות וכסופין להשם־יתברך, בחינת (שיר־השירים ג, א): על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי וכו', (תהלים עז, ז): אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי.

כי עקר עבודת האדם - להמשיך על עצמו קדשת המרכבה הקדושה שהיא בחינת אש. כמו שכתוב (יחזקאל א, יג): "כמראה אש היא מתהלכת בין החיות" - ששם התגלות אלקותו יתברך. כי כל אדם צריך לעשות עצמו מרכבה לשכינה, כמו שנתתקן מהאר"י ז"ל לומר: הנני מכון לעשות כל גופי מרכבה לשכינה וכו'. אך יש ארבע קלפות המונעים, שהם שלש הרעים והארבע בחינות נגה וכו', והם רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א, ד), שהרוח סערה מלהיב האש המתלקחת, והענן מחשיך מלראות שרש אור האש דקדשה, וצריכין להמשיך על עצמו אור החשמ"ל, שמשם התחלת המרכבה דקדשה. ועקר המשכת קדשת החשמ"ל - הוא על־ידי בחינה הנ"ל, בחינת ח"ש מ"ל וכו' כנ"ל. ואז מתקרבין להאש דקדשה, בבחינת (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" - 'דאכלי כלא ושצי כלא' (זהר בראשית נא.), ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכו', כמובא במקום אחר (סימן מט). ועל־ידי־זה שורפין ומכלין האש דסטרא־אחרא, בבחינת (יחזקאל טו, ז): "מהאש יצאו והאש תאכלם" וכו'.

ועל־כן צריכין לספר הימים קדם מתן־תורה לספרם לעמר, בחינת גבול ומדה - להמשיך על עצמו הגבורות הקדושות שהם בחינת שעורים הנ"ל, בחינת שרש הדבור החם כאש כנ"ל, להמשיך על עצמו בהדרגה ובמדה, שזה עקר בחינת קדשת המשכת התורה, כנ"ל.

וזה בחינת (תהלים יט, ג): יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת - כי הדבור והדעת להכיר כבודו יתברך, שנמשך כפי סדר מעשה בראשית מהגלגלים, שעל ידם סדר הזמנים, שזה בחינת (פסוק ב): השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. כי יסוד האש שהוא גדר האדם המדבר נמשך מהם כנ"ל, הכל נמשך מיום ליום ומלילה ללילה, אשר חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם שלא לצאת מהגבול וכנ"ל. ועל־כן (פסוק ד): אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם - כי בהכרח להקדים השתיקה להדבור בבחינת ח"ש מ"ל, כנ"ל. אך העקר הוא הרצון והקווי והגעגועים וכו' כנ"ל (באות כד), ועל־ידי־זה נתחמם הלב בקדשה וכו'. וזהו (פסוק ה): בכל הארץ יצא קום - לשון קווי ותקוה ותוחלת, ועל־ידי־זה ובקצה תבל מליהם, וכנ"ל:

וזהו לשמש שם אהל בהם, ופרש רש"י בשם התנחומא: 'מכאן שהשמש נתון בתוך תיקו'. הינו כנ"ל, כי האש והחמימות נמשך מהשמש, שעל זה צעק שלמה (שיר השירים א, ז): "איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים" - בעת תקף חם השמש, כמו שפרש רש"י (שם). וכמו שכתוב (שם ב, יז): "עד שיפוח היום" וכו', וכמו שפרש רש"י שם. ועל־כן השמש נתון בתוך תיקו שלא יחריב העולם, חס ושלום, וכמו שפרש רש"י שם (תהלים יט, ז) על ואין נסתר מחמתו: 'אלמלא נתן ברקיע התחתון - לא היה אדם נסתר מפניו מפני חמימותו' וכו'. וכל התקון להנצל מתבערת האש הזה הנמשך מהגלגלים, והעקר מהשמש, שעל זה אמר קהלת (ד, ג) "את המעשה הרע הנעשה 'תחת השמש'" דיקא, כל התקון הוא על־ידי התורה שמרחפת על הלב וכו', כנ"ל.

וזהו (פסוק ח): תורת ה' תמימה משיבת נפש, ועין פרוש רש"י שם שני הפרושים, ושניהם אחד לעניננו, שפרש שם: ' תורת ה' תמימה - גם היא מאירה כשמש וכו'. דבר אחר: ואין נסתר מחמתו - ליום הדין, ולהט אותם היום הבא, אבל תורת ה' תמימה משיבת נפש - לדרכי חיים, ומגנה היא על לומדיה מאותו להט' וכו'.

וזהו שסים (פסוק טו): יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וכו' כי התקון לכל זה הוא רק תפלה ותחנונים בבחינה הנ"ל, שזהו בחינת אמרי פי והגיון לבי, בחינת (תהלים ה, ב): "אמרי האזינה ה' בינה הגיגי" וכו'. כי אי אפשר לבאר ולדבר הכל וכו', כי צריכין שתיקה בחינת געגועים קדם הדבור ואחר־כך, בבחינת חסידים הראשונים היו שוהין קדם התפלה ואחר־כך (ברכות לא:), וכנ"ל.

ועל־כן הזהירם ביותר כמה פעמים בשעת מתן־תורה (שמות יט, כד): "והעם אל יהרסו לעלת אל ה' פן יהרסו אל ה'" וכו', כי תכף כשרוצין להתקרב באמת להשם־יתברך צריכין לזהר מאד מהריסה - שלא ידחק השעה, חס ושלום, כי רב ההרפתקאות חס ושלום הוא על־ידי־זה כנ"ל, ועל־כן הקדים מצות ספירת העמר, וכנ"ל.

ובשביל זה צריכין לזהר מאד להשתדל להתקרב לצדיקי אמת - הממשיכין דרכי התורה מחדושי תורה שנמשכו בתקונים הנ"ל. כי זה עסק הצדיקי אמת - להלהיב לב בני ישראל לעוררם ולהקיצם שיתלהבו להשם־יתברך, אבל נזהרים מאד מרוח סערה שלא יבער האש יותר מדאי, בבחינת הריסה, חס ושלום [כמו שכתוב בתורה "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת" וכו', עין שם סימן ט' תנינא]. וזה שכתוב במדרש־רבה בפרשת העמר (ויקרא רבה כח, ד), שבזכות העמר באין לארץ־ישראל, והינו כנ"ל:

שיך לעיל

וזהו (תהלים יט, ו): והוא כחתן יצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ ארח, הינו בחינת התגלות התורה, כמו שאמרו (תענית כו:): "ביום חתנתו" (שיר־השירים ג, יא) - 'זה מתן־תורה'. וזהו ישיש כגבור לרוץ ארח - הינו שעל־ידי התורה שנמשכת בתקונים הנ"ל, על־ידי־זה זוכין להתגבר לרוץ ארח - לעשות דרך לארץ־ישראל.

כי עקר הארח והדרך שהולכין בכל מקום בגשמיות ורוחניות, הכל הוא לבא לארץ־ישראל, כנשמע מפיו הקדוש (חיי־מוהר"ן סימן קנו), כי שם עקר המנוחה והנחלה, כנ"ל (באות כב). כי אנו צריכין כל אחד לרחם על עצמנו לילך בדרכים קדושים ועצות עמקות הנ"ל - להשמר מאד מאד מתבערת האש דסטרא־אחרא, ולהמשיך על עצמו בכל עת דבורים חמים כגחלי אש ולבלי לדחק את השעה, להמשיך הדבור בבחינת ח"ש מ"ל וכו' כנ"ל, כדי שעל־ידי־זה נזכה לבא לארץ־ישראל, כנ"ל.

כי גם כל השגיאות דקות של הצדיקים הנוראים ששגו בזה - הכל היה על ידינו, בבחינת (קהלת ז, ז): "כי העשק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה" וכנ"ל. וכמו שכתוב (דברים ג, כו): "ויתעבר ה' בי למענכם", וכתיב (שם א, לז): "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה, אותו חזק" וכו', כי אף־על־פי־כן יגמר משה על־ידי תלמידיו, שהם בחינת יהושע, שהמשיכו על עצמן כל התקונים הנ"ל אחרי הסתלקותו, שאז תקן בשלמות השגיאה הנ"ל כנ"ל. ועדין הוא עומד ומשמש במרום (סוטה יג:), ומרבה תפלות ותחנונים בבחינת תקונים הנ"ל, עד שנמשכין עלינו התעוררות לילך בדרכי התקונים הנ"ל, להמשיכם עלינו, שעל־ידי־זה יתתקן הכל ונשוב לארצנו וכו' וכנ"ל. ועל־כן בגאלה האחרונה כתיב (ישעיה נב, יב): "כי לא בחפזון תצאו" וכו'. כי עקר התקון לשוב לארץ־ישראל הוא על־ידי מתינות רב, לבלי לדחק את השעה כלל וכו', וכנ"ל:

[אמר ה מעתיק: שמעתי מאחד מאנשי שלומנו הענין "לאשמה בה" וכו' לכן הצגתיה פה]

שיך לעיל לאות ז'

אשר מבאר שם, שפגם אדם הראשון היה, אשר היה דוחק את השעה, שזהו בחינת פגם גזלה וכו', ותקונו היה על־ידי שבת, כי שבת אגין עלוהי (שבת הגנה עליו) (זהר תרומה קלח.). וזה שמסימת פרשת גזל (ויקרא ה) "לאשמה בה", ראשי תבות " ל אל א שר ש בת מ כל ה מעשים ב יום ה שביעי", כמובא, והבן: