# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/521/62/6/

כי באמת צריכין לקשר הכל אל שרשו שבקדשה, בפרט הממון והעשירות שבשרשו הוא גבה מאד מאד, בחינת אור צח ומצחצח, כי שרשו במזלא דכל מזונא בה תלין כנ"ל (זהר פקודי רנב:), וכשמקשר הממון וההשפעה וכל העשירות שלו לשרשו שבקדשה, דהינו להדעת כנ"ל, אזי נמשך בחינת שפע כפולה, כי אז כשמקשר העשירות לשרשו ונתבטל תאות ממון, שעקר התאוה הוא למטה מחמת שנפל ונתרחק משרשו, כמובא במאמר הנ"ל.

ואזי כשמקשר העשירות לשרשו, אזי נמשך ברכה בכל אשר הוא עושה, בבחינת (דברים טו, יח): "וברכך בכל אשר תעשה", בבחינת יוסף שהיה שומר הברית, שזהו עקר תקון של תאות ממון כנ"ל, שעל־ידי־זה יכולין להסתכל בשרש ההשפעה של הממון, כמבאר כל זה היטב במאמר הנ"ל, עין שם. וביוסף נאמר (בראשית לט, ג): "וכל אשר הוא עשה ה' מצליח", כי נשתלח ברכה במעשה ידיו, כנ"ל.

כי עקר הברכה הוא מהדעת, מבחינת שבת, שהוא בחינת דעת משם נמשך הברכה לכל ששת ימי החל, בבחינת (שם ב, ג): "ויברך אלקים את יום השביעי" - 'ברכו במן', שהיה יורד לחם משנה ביום הששי (בראשית רבה יא, ב), כמו שכתוב (שמות טז, כב): "לקטו לחם משנה שני העמר לאחד", ופרש רש"י שם: שנשתלח ברכה למלאות העמר שתי פעמים, עין שם. וזה בחינת שפע כפולה, בחינת לחם משנה שנמשך בשבת, שהוא בחינת אנפין נהירין, בחינת תקון תאות ממון, כי שבת בחינת בת עין, בחינת שבעים פנים לתורה, בחינת אנפין נהירין, כמו שכתוב (זהר תרומה קלה:): 'ואנפהא נהירין', כי בשבת מאירין כל השבעים פנים לתורה, כי אז נתנה תורה, [כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פו:)].

ואז נמשך הדעת, כידוע (תקוני זהר תקון ל, עג.), ואז הוא תקון תאות ממון. כי כל ששת ימי החל הוא בחינת (במדבר יא, ח): "שטו העם ולקטו", בחינת הטרחא והיגיעה אחר הפרנסה, בחינת "בעצבון תאכלנה", כי אז הם ימי המעשה, שהוא בחינת משא ומתן, שהוא בחינת עשיה כנ"ל, ובשבת היא שביתה מכל, ונתבטל כל המלאכות וכל העשיות ועובדין דחל, שכלם הם בשביל פרנסה, בחינת "בעצבון תאכלנה", כי בשבת הוא שמחה וחדוה ואנפין נהירין, ואז מאיר שרש הדעת הנ"ל בחינת מזלא דכל מזונא ביה תלין, בחינת עינא חד דרחמי המאיר בשבת כידוע, ומשם נמשך ברכה ושפע בחינת לחם משנה, בחינת שפע כפולה, כי בשבת נמשך ברכה לכל ששת ימי החל, הינו שאז בשבת שמאיר הדעת, שעל־ידי־זה זוכין לבטל תאות ממון, שזהו בחינת שבת, בחינת שביתה מיגיעת הפרנסה שהוא בחינת עשיה, כנ"ל.

ועל־ידי־זה שזוכין בשבת לדעת, שעל־ידי־זה נתבטל תאות ממון וזוכין להתענג על ה' - לקשר הכל לשרשו העליון, על־ידי־זה נמשך משם ברכה ושפע, בחינת לחם משנה, בחינת שפע כפולה כנ"ל, ואזי זוכה להיות שמח בחלקו, ונתבטל בחינת "בעצבון תאכלנה", בבחינת (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה".

כי כשזוכה שנשתלח ברכה במעשה ידיו, על־ידי שמקשר העשירות והפרנסה לשרשו לדעת העליון, אזי נתבטל בחינת העצב, בחינת "בעצבון תאכלנה", כי הוא שמח בחלקו, מאחר ששורה בו ברכת ה', שזהו עקר העשירות, בחינת "ברכת ה' היא תעשיר", כי זהו בחינת שפע כפולה, בחינת לחם משנה, ואז נתבטל בחינת העצב, שזהו בחינת 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו', שזהו נמשך מבחינת "בעצבון תאכלנה", מבחינת צער 'כפלים כיולדה' כנ"ל, כי כשמפריד השפע והעשירות, חס ושלום, משרש הדעת, נמצא שהוא יגע וטורח תמיד ומאומה לא ישא בעמלו, כי הצער הוא 'כפלים כיולדה', בחינת מאה וארבעים קלין, ואחר־כך כשנופל, חס ושלום, לתאוה הגשמית של הממון ומפריד הממון משרשו, נמצא שאין מאיר הדעת, שהוא השרש והחיות של הממון בתוך ממונו, וממונו נפסק משרשו, ואזי זה הממון אינו נקרא ממון כלל, רק הוא עפרא בעלמא, בחינת "עפרות זהב" (איוב כח, ו), מאחר שאין בו חיות, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן סט), ועל־כן אין לו חצי תאותו, כי היגיעה הוא בכפלים והרוח אינו אפלו מחצה, כי חסר החיות שהוא הדעת.

כי הממון נמשך על־ידי שני בחינות השתלשלות, כי תחלה מכרחין להמשיך הדעת כנ"ל, שמשם נמשך הממון, ואחר־כך צריכין להמשיך הממון מהדעת שיהיה נעשה שפע גשמיות, וזה בחינת צער 'כפלים כיולדה' כנ"ל. וזה בחינת מאה וארבעים קלין הנ"ל, בחינת 'קלני מראשי קלני מזרועי', כנ"ל, 'מראשי מזרועי' דיקא, בחינת מחשבה ומעשה הנ"ל, בחינת ימין ושמאל, שצריכין להמשיך המעות בשתי מיני השתלשלות, דהינו המשכת הדעת, ואחר־כך מדעת ומחשבה למעשה ידיו כנ"ל, ועל־כן צריכין שבעים קלין כפולים, בחינת 'קלני מראשי קלני מזרועי' - 'מראשי מזרועי' דיקא כנ"ל, בחינת 'כפלים כיולדה', כנ"ל.

ועל־כן כשאחר־כך אינו יכול לעמד בנסיון של תאות ממון ונופל להתאוה של ממון, שהוא בחינת עשיה לבד, ומפריד, חס ושלום, הממון בחינת עשיה מהדעת, נמצא שחסר לו המחצה, דהינו החיות של הממון, שהוא הדעת, שהוא העקר, ובאמת הוא יותר ממחצה, כי הוא העקר, ועל־כן אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי אין לו רק המחצה של היגיעה והצער כפלים כיולדה, כי אין לו רק בחינת העשיה ממש בחינת הגשמיות, ואפלו חצי תאותו אין לו כי אינו נחשב אפלו למחצה, כי עקר הוא החיות שהוא הדעת.

אבל כשמשבר התאוה ומקשר השפע לשרשו להדעת, ואזי יש לו בחינת שפע כפולה, בחינת לחם משנה, בחינת ברכה, אזי הוא שמח בחלקו, כי יש לו כל, כמו שכתוב ביעקב (בראשית לג, יא): "כי חנני אלקים וכי יש לי כל", הינו שנצל מבחינת אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי יש לו כל מה שחפץ, מאחר שזכה לברכת ה' בחינת שפע כפולה. וכששורה ברכת ה' בכל אשר יש לו - בודאי אינו מתאוה יותר, כי זה עקר העשירות העולה על כל מיני עשירות שבעולם, בבחינת "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה" כנ"ל, שנצל מבחינת "בעצבון תאכלנה", מבחינת 'צער כפלים כיולדה', שזה בחינת 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו' כנ"ל, כי זוכה לברכת ה', בחינת שפע כפולה, כנ"ל: