# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/521/63/10/

וזהו בחינת יציאת מצרים. ואיתא (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), שמצרים הוא לשון מצר וכו', הינו שאנו צריכין לזכר יציאת מצרים בכל יום, כי בכל יום אנו צריכין לצאת ממצר למרחב, שזהו בחינת יציאת מצרים כנ"ל, בבחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", שזהו בחינת אריכת ימים הנ"ל, מה שצריכין להרחיב ולהאריך היום בכל יום ויום, כי כל יום ויום בתחלתו הוא קצר מאד, ובא להאדם לכל אחד לפי בחינתו במצר גדול, וכנראה בחוש, שבכל יום בתחלתו קשה על האדם מאד מאד העבודה שהוא צריך לעשות, ומחמת זה רבים נמנעין מעבודתו יתברך, ודוחין ומטעין את עצמן בכל יום ויום, שאומרים: היום קשה לי להתפלל, היום לבי אטום, היום יש לי מניעות ובלבולים אלו, וכן מזדמן לו מעט בכל יום ויום, עד שמזלזלין בדברים העומדין ברומו של עולם, ומה ניהו? תפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:) על פסוק (תהלים יב, ט): "כרם זלת לבני אדם" - 'אלו דברים העומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו? תפלה', שהתפלה דומות עליהם למשאוי וחפצים לפטר התפלה מעליהם. וכל זה מחמת שאינם מבינים שבכל יום ויום הוא כך, כמו שגלה רבנו ז"ל בהתורה הנ"ל, שכל יום ויום כשבא להאדם לכל אחד לפי בחינתו הוא קצר בתחלתו, ובא במצר ובצמצום גדול להאדם והקדשה והעבודה שצריך לעשות באותו היום, עדין היא נעלמת במצר גדול ובקטנות גדול מאד, אבל האדם צריך בכל יום ויום להיות גבור כארי וכו' - להתגבר להאריך ולהרחיב את היום, ולהתחיל לילך בכל שעה מקטנות לגדלות, דהינו להגדיל כל שעה ושעה בתוספות קדשה יתרה, שזהו בחינת מה שצריכין בכל יום לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות, הינו כנ"ל.

ועל־כן זכו בשעת יציאת מצרים לעשירות גדול, כמו שכתוב (בראשית טו, יד): "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", כי על־ידי התעוררות השנה הנ"ל, שהוא בחינת יציאת מצרים - זוכין לעשירות גדול. וזה העשירות נתתקן ונזדכך בכל ארבעים ותשעה ימי הספירה, שהם בחינת ארבעים ותשעה שערי בינה, שהם בחינת השבעים פנים של תורה, שעל־ידי־זה זוכין לקבלת התורה בשבועות, שהוא בחינת התבוננות הנ"ל, שזוכין על־ידי העשירות הנ"ל, הנמשך על־ידי תקוני עתיק, שנתתקנין על־ידי היראה שנמשכה על־ידי ספורי מעשיות הנ"ל.

וזה בחינת המן שזוכין בימי הספירה, כי בט"ו באיר ירד להם המן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פז:), וגם עגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לח.). כי המן הוא בחינת בטחון, כמובא בכל הספרים (תולדות־יעקב־יוסף, פרשת יתרו ח), שהמן מרמז על בטחון, שצריך האדם לבטח על ה' בכל יום שיזמין לו פרנסתו, ולא יחשב מיום לחברו, בבחינת (תהלים סח, כ): "ברוך ה' יום יום".

ועקר הבטחון נמשך על־ידי ספורי מעשיות הנ"ל, שעל־ידי־זה מעוררין מהשנה ומתחילין לדבר, והדבור בא לתוך כלי ההולדה שהם בטחני הדור וכו'. ועל־ידי־זה נעשה פקידות עקרות וכו', עד שזוכין לעשירות הנ"ל וכו' כנ"ל, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל. נמצא, שהבטחון נמשך על־ידי התעוררות השנה על־ידי ספורי מעשיות הנ"ל, על־כן בספירת העמר שהוא בחינת התעוררות השנה וכו' כנ"ל - זוכין אז לבטחון שהוא בחינת ירידת המן, כנ"ל: