# לד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/612/64/34/

ועל־כן רצה יצחק לברך את עשו על־ידי שיצא השדה ויביא לו מטעמים לאכל, כמו שכתוב (בראשית כז, ג): "וצא השדה וצודה לי ציד וכו' והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי". כי עשו רמה את אביו עד שהיה סבור שאינו רשע, ועל־כן רצה יצחק לשלח את עשו השדה דיקא, שיביא לו לאכל משם, כדי שיכניס השפע והאכילה מחוץ לפנים ועל־ידי־זה יהיה ראוי לקבל הברכות.

כי באמת מי שהוא איש כשר ומאמין בצדיקים ומחזיק אותם, אזי לפעמים הוא מעלה גדולה מה שיוצא לחוץ לשדה לעסק בעסקי מלאכה ומשא ומתן, כי כל כונתו אינו להיות איש שדה, חס ושלום, רק הוא יוצא לפי שעה בשביל פרנסה, כדי שיכניס השפע והפרנסה מחוץ לפנים, על־ידי שיתן להצדיק לאכל, ואזי הוא ראוי לברכה בודאי, כי אי אפשר להכניס הפרנסה מחוץ לפנים כי אם על־ידי בחינת ברית ושבת שהוא אמונה, ואמונה היא מקור הברכות שמשלים כל הברכות וכו', (כמו שכתוב שם במאמר הנ"ל).

ועל־כן סבר יצחק שעשו הוא בבחינה זאת, ועל־כן אמר לו: צא השדה - שיצא רק לפי שעה. וצודה לי ציד - שכל כונתו יהיה רק בשביל אביו הצדיק כדי שיתן להצדיק לאכל, כי אכילת הצדיק הוא בבחינת לחם הפנים. ומי שיוצא לחוץ ועוסק במשא ומתן ומביא להצדיק לאכל ומפרנס אותו, בודאי, אשרי לו! והוא ראוי בודאי לכל הברכות, כי דיקא על־ידי־זה מכניס השפע מחוץ לפנים, מאחר שמפרנס ומאכיל את הצדיק, שאכילתו בבחינת לחם הפנים, שעל־ידי־זה מכניסין השפע לפנים (וכמו שכתוב שם במאמר הנ"ל):

וזה שאמר יצחק לעשו (בראשית כז, ג): "שא נא כליך תליך וקשתך", זה רמז על תקון הברית ואמונה, שעל־ידי־זה מכניסין השפע מחוץ לפנים. 'כליך' זה בחינת אמונה, כי אמונה הוא בחינת כלי שמקבלת כל הברכות וכל ההשפעות וכל האורות וההשגות אלקות, כי אי אפשר לקבל שום השגה ושום ברכה ושפע גשמיות ורוחניות כי אם על־ידי אמונה, שהוא בחינת מלכות, שהיא מדה אחרונה, שהוא בחינת כלי כלולה מהכל, שדרך שם נמשכין כל השפעות והברכות, וכמו שמבאר בהתורה הנ"ל, שאמונה היא משלים כל הברכות, כי כלם נמשכין על ידה, כי היא בחינת כלי מחזיק ברכה, בבחינת (עקצין ג, יג): 'לא מצא הקדוש־ברוך־הוא כלי מחזיק ברכה אלא שלום', ושלום הוא בחינת אמונה, [כמו שכתוב במקום אחר בתורה 'ויסב' (סימן סב)], בחינת שבת שלום. וזה: שא נא כליך. ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה סה, יג): 'בדק סכינך ושחט יפה שלא תאכילני נבלה'. כי השחיטה היא בשביל העלאת הנפשות מחי למדבר, כידוע (ספר הלקוטים בראשית א).

כי יש כמה נפשות מגלגלים בחיות ובהמות, כידוע, שצריכין להעלותם ולבררם על־ידי מצות שחיטה. וכל גלגולי הנפשות נמשך מבחינת "יש הבל אשר נעשה על הארץ" המבאר בהתורה הנ"ל, שעל־ידי הכסופין רעים שמהם נעשים נפשות רעים ומתגלגלים וכו' עד שיכולין להחטיא, חס ושלום, וכשאין שבים בתשובה אזי מכרחים להתגלגל בחיות ובהמות כפי פגם הכסופין והנפשות, וצריכין לבררם ולתקנם על־ידי השחיטה, ומחמת שיצחק סבר שעשו יכול להכניס השפע מחוץ לפנים, משדה לבית, שזה אי אפשר כי אם על־ידי תקון הברית ואמונה, שעל־ידי־זה הוא בעל נפש שעושה ומתקן נפשות טובים, שעל־ידי־זה מכניסין השפע מחוץ לפנים, כמו שמבאר שם, על־כן הזכיר לו כל הבחינות האלה.

וזהו: "שא נא כליך" - 'בדק סכינך' וכו', שהוא תקון השחיטה, שהוא תקון הנפשות וכנ"ל. וזהו: 'בדק סכינך ושחט יפה'. כי צריכין שיהיה הסכין ששוחטין בו להעלות הנפש שיהיה שלם בשלמות גדול בלי שום פגם כל שהוא, חס ושלום, כי שלמות הסכין של שחיטה, אי אפשר כי אם על־ידי אמונה, שהיא שלמות כל הדברים כנ"ל. נמצא, ש'שא נא כליך' מרמז על שלמות האמונה, שהיא עקר הכלי המחזיק ברכה, שזהו בעצמו שלמות הסכין של שחיטה, שעל־ידי־זה מעלין הנפשות וכנ"ל.

וזהו "תליך וקשתך" - זה בחינת תקון הברית שכלול משני בחינות, ברית עלאה וברית תתאה, דהינו תקון הברית קדש ולמדן באסור והתר, ושניהם נקראים בלשון כלי זין חרב וקשת, כי שמירת הברית נקרא קשת, בחינת קשת הברית. וכן נקרא בלשון חרב וכו', כמו שכתוב (תהלים מה, ד): "חגור חרבך על ירך גבור", כי שם עקר המלחמה להיות גבור הכובש את יצרו, וכן למדן בתורה נקרא גם כן בלשון אחיזת חרב וכלי זין - ללחם מלחמתה של תורה, כמו שכתוב (שיר השירים ג, ח): "כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה" - מלחמתה של תורה (רש"י שם).

ועל־כן אמר בלשון "תליך", זה מרמז על בחינת למדן - שצריך לברר כל דיני התורה לפשט ולברר כל הספקות והאבעיות. וזהו "תליך", שהוא בחינת הספקות והאבעיות שהם תלויים בספק, שזהו עקר יגיעת הלמוד לברר כל הדברים התלויים בספק, כדי שיברר כל דיני האסור והמתר וכו' על ברין.

ו"קשתך" הוא בחינת תקון הברית שנקרא קשת, הינו שיצחק רמז לו כל התקונים שצריכים כדי שיוכל להכניס השפע מחוץ לפנים, משדה לבית, שהם תקון הברית בשתי בחינות, שהם בחינת צדיק ולמדן ותקון האמונה, שהוא שלמות כל הברכות, שעל־ידי כל זה עושין ומתקנים נפשות טובים, שעל־ידי־זה זוכין שיכניס השפע והפרנסה מחוץ לפנים כנ"ל, שזהו בחינת וצא השדה וצודה לי ציד והביאה לי ואכלה - שילך לשדה לחוץ כדי להביא פרנסה ואכילה להצדיק וכנ"ל, ואז היה בודאי ראוי לקבל הברכות, שכלם נשלמים ונמשכים על־ידי אמונה שתלויה בתקון הברית וכנ"ל.

אבל באמת עשו היה רחוק מזה בתכלית, כי עשו היה איש שדה ממש שהיה רק בחוץ, ולא רצה לכנס לפנים לתוך הקדשה כלל. ועל־כן כתיב (בראשית כז, ה): וילך עשו השדה לצוד ציד להביא - אף מהגזל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, יג). וזהו שיצחק אמר לו: וצא השדה וכו'. ובעשו כתיב: וילך עשו השדה. כי יצחק אמר לו 'צא השדה', כאלו כל ישיבתו וקביעתו בפנים, רק שיצא השדה לפי שעה, ועל־כן הזכיר לשון יציאה. אבל בעשו כתיב: וילך עשו השדה - לשון הליכה, כי באמת לא היתה נחשבת אצלו ליציאה כלל רק להליכה, כי שם בשדה עקר מקומו, ועל־כן הזכיר הכתוב אצלו לשון הליכה ולא לשון יציאה, כי אינה נחשב אצלו ליציאה מאחר ששם מקומו, כי הוא חיצוני ממש.

ועל־כן באמת לא קבל הברכות כי "לא חפץ בברכה ותרחק ממנו" (תהלים קט, יז). רק יעקב קבל הברכות כי היה "איש תם ישב אהלים" - 'איש תם' דיקא, כי זכה לאמונה שלמה שהוא בחינת איש תם, בחינת תמימות ושלמות, כי עקר שלמות כל הדברים וכל הברכות היא האמונה, כנ"ל.

ועל־כן נאמר ביעקב בעת שקבל הברכות (כז, כז): ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו וכו' - 'כריח שדה' דיקא שהוא בחינת שדה דקדשה, בחינת שדה גן־עדן, שהוא בחינת חקל תפוחין קדישין (זהר ויחי רכד:), שהוא בחינת קדשת שבת, שמעלין אז משדה לבית, שכל זה הוא הפך השדה של עשו שהיה "איש שדה" כי יעקב זכה לשמירת הברית ואמונה בחינת שבת, שעל־ידי־זה זכה לקבל הברכות, כי זכה להכניס השפע מחוץ לפנים, על־כן נסמך מיד אחר כריח שדה אשר ברכו ה' - ויתן לך האלקים מטל השמים וכו', שהם הברכות שקבל על־ידי תקון השדה דיקא. כי כשזוכין לתקן בחינת שדה להעלות משדה לבית שזהו בחינת קבלת שבת, בחינת (שיר השירים ז, יב): "לכה דודי נצא השדה", אז זוכין על־ידי־זה דיקא לקבל כל הברכות שנמשכין משבת אמונה שהיא מקור הברכה כנ"ל. וכמובא בכונות שבת, שיש שדה דסטרא־אחרא ויש שדה דקדשה וכו', עין שם: