# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/625/61/2/

וזה בחינת מצות השבת אבדה, כי האבדה היא בחינת התרחקות הנפש מן הכבוד, כי כל החפצים והעשירות הם בחינת נפשות, כי כל הנפשות שרשם בעשירות ושרשם בכבוד, כי כבוד שרש כל הנפשות כנ"ל. ועל־כן רבי מכבד עשירים והיה נותן כבוד לכל אחד כפי העשירות שלו, שהיה אומר: 'תנו כבוד לבעל מאה מנה, תנו כבוד לבעל מאתים מנה' (ערובין פו.), כי כל אחד כפי העשירות שלו - כן שרשו יותר בהכבוד, ועל־כן היה נותן כבוד לכל אחד לפי עשרו, וזה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מט:): 'איזה עשיר? כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו'. וזה בחינת "עשר וכבוד", כי העשירות שרשו בכבוד כנ"ל, ועקר הכבוד הוא אצל האדם, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, שעקר הכבוד הוא רק אצל גדר האדם שהוא מדבר, עין שם. וזה בחינת "בשפתם כבדוני". וזה בחינת (תהלים כט, ט): "ובהיכלו כלו אומר כבוד", היכל דא פה, כמובא (תקוני זהר, תקון ע, קלו:).

ועל־כן כשהדבר נאבד מן האדם, נמצא, שהוא בחינת התרחקות הנפש שבהחפץ הנאבד מן הכבוד, מאחר שרחוקה מן האדם, ששם עקר הכבוד. וזה בחינת "אובד מבלי לבוש" (איוב לא, יט), שכל בחינת אבדה הוא מבלי לבוש, הינו בחינת התרחקות מן הכבוד שהוא לבוש, כי הנפש מלבשת בהכבוד כנ"ל. וזה בחינת "אובד" שהדבר מוסב על הדבר הנאבד, דהינו שהולך לאבוד, כמו שפרש רש"י על פסוק (תהלים לא, יג): "הייתי ככלי אבד", שכל לשון אבדה וכו', כי הדבר הולך לאבוד מאחר שרחוקה מן הכבוד, ואזי היא בבחינת נפש עיפה והולכת לאבוד. וזה בחינת "כי תפגע חמור אחיך תועה", כי בודאי האבדה היא בחינת תועה ונע ונד מאחר שרחוקה מאמה, דהינו מן הכבוד, בבחינת (בראשית כ, יג): "ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי", כמו שפרש רש"י שם. ועל־כן מצוה גדולה להשיב אבדה, ואזי מחזיר הנפש אל הכבוד, כנ"ל: