# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/625/61/9/

וזה שכתוב בשלחן־ערוך (חשן־משפט, סימן רסו, סעיף א): אבדת נכרי מתרת ואסור להחזירה וכו', ואם החזירה משום קדוש השם מתר, ובמקום שיש חלול השם חיב להחזירה וכו'. כי הנכרים אין להם חלק בכבוד, כי הכבוד הוא רק בישראל, אבל הם בבחינת "בזוי אתה מאד" כנ"ל, ועל־כן אבדתם מתרת בודאי, כי עקר השבת אבדה הוא להחזיר הנפש אל הכבוד כנ"ל. ואדרבה! אסור להחזירה, כי הנפשות שביד העכו"ם הם "כצפרים האחזות בפח" (קהלת ט, יב), וכיון שנמלטו מפח יוקשים - מצוה גדולה שיזכה בהם ישראל, ששם הכבוד, כדי להחיותם להחזירם אל הכבוד. ועל־כן במקום שיש קדוש השם - שאזי יתקדש ויתכבד שם שמים על־ידי השבת האבדה אל הנכרי, על־כן אזי מתר להחזירה, כי על־ידי־זה גורם כבוד שמים, על־כן אף־על־פי שמחזירה לעכו"ם, עם־כל־זה הוא בבחינת החזרת הנפש אל הכבוד, מאחר שנתקדש ונתגדל כבודו יתברך על־ידי־זה, כנ"ל. וכן במקום שיש חלול השם חיב להחזירה - כדי שלא לפגם כבוד שמים, חס ושלום, על־ידי האבדה, כי עקר תקון האבדה הוא בבחינת תקון הכבוד, כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות ו.): אמר לו אביו אל תחזיר אבדה, אל ישמע לו. כי השבת האבדה הוא בחינת תקון הכבוד כנ"ל, ועל־כן הוה אמינא שכבוד אב ידחה מצוה זו, כי כבוד אב הוא גם כן בחינת תקון הכבוד, כי שרש נפשו באביו ואמו, ששם מלבשת נפשו ועקר התלבשות הנפש הוא בהכבוד כנ"ל, ועל־כן חיב לכבדם, כי הם כבודו כי שם מלבש נפשו, ועל־כן השמיענו התורה, שאף־על־פי־כן אינו דוחה כבודם מצות השבת אבדה שהוא גם כן בחינת תקון הכבוד כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: אמר לו אביו אל תחזיר, יכול, ישמע לו? תלמוד לומר: אני ה' - כלכם חיבים בכבודי - 'בכבודי' דיקא, כי זה בחינת תקון הכבוד, כנ"ל: