# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/62/3/

ועל־כן אדם מועד לעולם וכו', כי עקר האדם הוא הדעת, וזה גדר האדם - שישמר דעתו ושכלו, ואזי בודאי לא יזיק כנ"ל, ועל־כן הוא חיב אפלו בשעת שנה על הזק, כי אף־על־פי שבשעת שנה - אין לו דעת, אף־על־פי־כן גם אז בשעת שנה - חל עליו האסור והחיוב שלא יזיק, כי באמת בשעת שנה, אף־על־פי שהוא בחינת הסתלקות המחין, אף־על־פי־כן אז המחין באין בתוך אמונה וכו' כנ"ל, ועל־ידי־זה המחין מתחדשין ומתחזקין ועל־כן השנה היא ניחא למחין וכנ"ל. נמצא, שאדרבא, בשעת שנה המחין מתחדשין יותר.

ועל־כן מי שהוא אדם ודעתו שלמה ויש לו אמונה בשלמות, אזי בודאי לא יבוא לידי הזק אפלו בשעת שנה, או כשהוא שוגג, שהוא גם כן בחינת שנה הסתלקות הדעת, כי אז המח בא בתוך אמונה ונתחדש על־ידי־זה יותר, נמצא, שהשנה הוא חזוק המח. ועל־כן הוא מחיב שלא יבא לידי הזק גם אז בשעת שנה, כי כשהמח חזק נצול מהזק, כי כל ההזקות על־ידי פגם המח כנ"ל.

כי אז בשעת שנה המח בא בתוך אמונה, ואמונה היא בחינת שמירה, כי היא מדת 'שמור', כידוע (זהר בחקתי קטו:), והאמונה שומרת על האדם. אזי כמו שהאדם צריך שמירה, שלא יהיה נזק - כן צריך שמירה שלא יזיק, כמו שכתוב אצל יעקב (בראשית לב, ח): 'ויירא ויצר' - 'ויירא' שמא יהרג. 'ויצר', שלא יהרג (בראשית־רבה עו, ב). וכשזוכה האדם שיהיה דעתו שלמה ואמונתו שלמה, אזי בודאי יהיה נשמר שלא יזיק אפלו בשעת שנה, כי האמונה שומרת את הדעת שבא בתוכה בשעת שנה שלא יהיה נפגם - שלא יבוא לידי הזק, שלא יינקו ממנו מזיקי עלמא. כי כל ההזקות על־ידי פגם הדעת כנ"ל, והאמונה מצלת את הדעת שבתוכה מזה, ועל־כן האדם מועד לעולם אפלו בשעת שנה, וכנ"ל: