# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/63/10/

וזהו בחינת מה שסופרין הימים מפסח עד שבועות, שהוא מצות ספירה הקדושה והנוראה מאד. כי איתא בדברי רבנו ז"ל בלקוטי תנינא (סימן סא) על פסוק (תהלים ב, ז): "אני היום ילדתיך" - שעקר הזמן הוא מחסרון הדעת, כי כל מה שהדעת גדול ביותר נתמעט ונתבטל הזמן ביותר, עד שיש דעת גדול כל־כך, שהוא הדעת של משיח שיבוא במהרה בימינו, ששם נתבטל הזמן לגמרי, כי יזכה להשיג בחינת למעלה מהזמן, מה שאי אפשר לנו להשיג בשום אפן מחמת פחיתות דעתנו, כי כל מה שהדעת קטן ביותר - הזמן נגדל אצלו ביותר.

ועל־כן בשעת שנה, שאז הדעת נסתלק - אז נגדל הזמן אצלו מאד, עד שנדמה לו בחלומו, שרבע שעה הוא שבעים שנה, כי בהחלום נדמה לפעמים שעובר זמן רב שבעים שנה ברבע שעה. נמצא, שמחמת הסתלקות דעתו בשנה - נגדל הזמן אצלו, עד שרבע שעה נחשב אצלו שבעים שנה. ואחר־כך כשמקיץ משנתו וחוזר דעתו אליו, אז הוא מבין שכל זה הזמן שעבר עליו בחלומו שנדמה לו שהוא שבעים שנה, באמת אינו כי אם רבע שעה לבד, רק שבעים שנה שלנו הם אצלנו לפי דעתנו שבעים שנה ממש, כמו כן מי שיש לו עוד דעת גדול ביותר, עד שהדעת שלנו נחשב כנגדו כמו שנה, אצלו גם השבעים שנה שלנו הם רק רבע שעה. וכן למעלה מעלה, עד שיש דעת גדול כל־כך שהוא למעלה מהזמן ממש, ששם הזמן כלו של העולם אינו כלום, רק שאי אפשר לנו להשיג זאת בשום אפן מחמת קטנות דעתנו, ומחמת זה אי אפשר לנו להשיג ולהבין בחינת למעלה מהזמן כלל וכו', עין שם כל זה היטב.

נמצא, שעקר התהוות הזמן הוא בבחינת מעוט הדעת בבחינת שנה, כנ"ל, ועל־כן בימי הספירה, שאז הוא בחינת שנה, שאז אנו מסלקין דעתנו בכונה בבחינת שנה, ומכניסין את מחנו לבחינת אמונה לבד, כדי לחדש מחנו וכו' כנ"ל, על־כן בימי הספירה, אז הוא עקר התהוות הזמן, כי עקר התהוות הזמן הוא בבחינת שנה כנ"ל, שהוא בחינת ספירה, כנ"ל.

ועל־כן אנו סופרים הימים אז, כי עקר בחינת ספירה ומנין הוא בבחינת זמן, שהוא ימים ומדות ששם שיך ספירה ומנין. אבל למעלה מהזמן, שהוא בחינת אלקות - שם אין שיך ספירה ומנין כלל, בבחינת (ספר יצירה פרק א): 'לפני אחד מה אתה סופר'. ועל־כן בימי הספירה, שאז הוא בחינת שנה, שהוא עקר התהוות הזמן, אז סופרים כל יום ויום. ועל־ידי־זה דיקא ממשיכין הזמן בקדשה, כי הספירה והמנין הוא בבחינת זמן דיקא, ששם שיך לומר: היום יום אחד, היום שני ימים, וכו', ומזה נמשכין כל הספירות והמנינים שבעולם.

ועל־כן התורה בעצמה היא סופרת ומונה כל יום ויום של ששת ימי בראשית, כמו שכתוב (בראשית א, ה): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", וכן ביום שני וכו'. כי עקר הבריאה הוא בזמן דיקא, ושם עקר הספירה והמנין, כי אין קיום לזמן שהוא כלליות כל הבריאה, שהוא בזמן ובמדות, כי אם על־ידי הספירה בדבור, על־ידי שסופרין ומונין כל יום ויום בפה מלא בדבור, כמו שכתוב (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו" וכו' - שהוא כלליות הבריאה, שהוא בחינת הזמן שכולל כל הבריאה כנ"ל. וכמבאר בזהר הקדוש בפרשת במדבר בתחלתו (דף קיב:): תא חזי, כל מלה דבעי לאתישבא בדוכתיה - לא מתישבא עד דאדכר בפומא ואתמני עלה וכו', ובגין כך חיליהון עאלין בחשבנא וכו'. כי הזמן שהוא כלליות הבריאה שנמשך מבחינת למעלה מהזמן - אי אפשר להמשיכו ולקימו בעולם, כי אם על־ידי הדבור של הספירה, שאז אתישב בדוכתיה, כנ"ל בזהר הנ"ל.

ובאמת אי אפשר לנו להשיג זאת בשכל כלל, איך נמשך הזמן מהשם־יתברך שהוא למעלה מהזמן? כי חדוש העולם אי אפשר להשיג בשכל כלל כי אם באמונה לבד, כידוע וכמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים (סימן ח' תנינא). ועל־כן מפסח עד שבועות שכל עסקנו לקבל את התורה בשבועות, שהוא בחינת שכל חדש ונשמה חדשה וכו', שזוכין על־ידי השנה דקדשה על־ידי ספירת העמר, כנ"ל.

על־כן אנו סופרים ומונין הימים אז כדי להמשיך הזמן בקדשה בבחינת אמונה - לקשר כל יום ויום אל האמונה הקדושה, לידע באמונה שלמה, שכל יום ויום מהזמן נמשך מהשם־יתברך שהוא למעלה מהזמן, שזה הענין אי אפשר להשיג בשכלנו כי אם באמונה כנ"ל. כי עכשו בימי הספירה אנו מסלקין דעתנו ומכניסין דעתנו לתוך אמונה לבד, כנ"ל.

ועל־כן סופרין הימים לעמר, כי עמר שעורים, שהוא בחינת שנה כנ"ל, הוא בחינת אמונה כנ"ל. ועל־כן היה מניף את העמר שהוא בחינת אמונת אחדותו יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה לז.): 'מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו', שזהו בחינת כונות דאחד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יג:): שצריך להאריך בד' דאחד, כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות. נמצא, שהנפת העמר הוא בחינת אמונת אחדותו יתברך שהוא למעלה מהזמן. כי השם־יתברך הוא למעלה מהזמן, כידוע. ועל־כן אנו סופרין הימים לעמר - שאנו מקשרין כל הימים והזמן שהיא בחינת ספירה ומנין כנ"ל, אנו מקשרים הכל אל האמונה הקדושה, שהוא בחינת הנפת העמר שעורים כנ"ל, כדי להאמין שכל הזמן נמשך מבחינת למעלה מהזמן, שזהו עקר קדשת הזמנים, כמבאר במקום אחר (הלכות מילה, הלכה ד', אות כ), כי אי אפשר להשיג זאת בשכל כלל כי אם באמונה לבד, כנ"ל: