# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/63/2/

וזהו בחינת אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי מבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן כא): שכל ההזקות הם על־ידי פגם הדעת, כי לעתיד לבוא שיהיה הדעת בשלמות, כמו שכתוב (ישעיה יא, ט): "כי מלאה הארץ דעה את ה'" וכו'. אז יתבטלו כל ההזקות מן העולם, כמו שכתוב (פסוק ו): "וגר זאב עם כבש וכו', לא ירעו ולא ישחיתו וכו' כי מלאה הארץ דעה" וכו'. נמצא, שכל ההזקות הם על־ידי פגם הדעת, כי כשפוגם בהדעת, דהינו שמכניס חכמות חיצוניות ומחשבות זרות בתוך דעתו, על־ידי־זה נעץ קנה בים החכמה, ועל זה נבנה כרך גדול של רומי כנ"ל, שהוא בחינת בנין היצר־הרע והסטרא־אחרא וכו'. וכרך גדול של רומי - זה בחינת מזיקי עלמא, שהם בחינת עשו וישמעאל שהחריבו את הבית־המקדש וחזקו בנין הסטרא־אחרא, שהוא רומי רבתא ורומי זעירתא, כמובא (תקוני זהר, תקון כא, נ:). נמצא, שכל מזיקי עלמא נמשכין מפגם הדעת, כי באמת חרבן בית־המקדש שהיה על־ידי פגם הדעת, על־ידי בנין כרך גדול של רומי על־ידי מזיקי עלמא, שהם עשו וישמעאל, כנ"ל, משם נמשכין כל ההזקות שבעולם, כי כשמזיקין ממון של ישראל, חס ושלום - זהו בחינת חרבן בית־המקדש, כי ממון של ישראל הוא יקר מאד וצריכין לשמרו מאד (שיחות הר"ן סימן רפא), כי כל הממון של ישראל דקדשה נמשך מבחינת ל"ט מלאכות המשכן. כי כל העסקים והמשא־ומתן והמלאכות, שעל ידם נמשך שפע הממון, כלם כלולים בל"ט מלאכות וכלם ממשכן ילפינן (את ל"ט מלאכות שבת אנו לומדים מל"ט מלאכות שהיו במשכן), כמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן יא, וסימן ד' תנינא). ועל־כן כל הממון של ישראל הוא בבחינת מלאכת המשכן, שהיא בית־המקדש. ועל־כן כשמחריבין ומזיקין, חס ושלום, ממון ישראל - הוא בחינת חרבן בית־המקדש. וכל זה נמשך מפגם הדעת שמשם כל ההזקות כנ"ל, כי על־ידי פגם הדעת - נבנה חס ושלום, כרך גדול של רומי שהוא בבחינת חרבן בית־המקדש כנ"ל:

ועל־כן אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי אף־על־פי שהוא ישן והזיק שלא בכונה, אף־על־פי־כן הוא חיב בזה. מאחר שעקר ההזק נמשך מפגם הדעת כנ"ל, ועל פגם הדעת האדם חיב גם בשנה, כי אדרבא, השנה היא עקר תקון ושמירת הדעת, כי על־ידי השנה נתחדש הדעת וכו' כנ"ל.

ועל־כן זה שמתגבר לשמר את מחו ודעתו ביום בהקיץ ומחו קדוש, אז גם בשנה נכנס מחו בתוך האמונה ונתחדש שם, ואז נשלם מחו ביותר על־ידי השנה בבחינת התחדשות המחין כנ"ל. אבל מי שאינו שומר את מחו ביום - אזי אינו זוכה לחדוש המחין בשלמות, כי אין מניחין את נשמת אדם לכנס לתוך שערי הקדשה, שהוא האמונה, בשעת שנה, כי אם כפי מה שזכה לקדש את מחשבתו שהוא נשמתו ביום בהקיץ, בבחינת (תהלים כד, ג): "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" וכו', כמובא בזהר הקדוש (ויקהל קצה:) ובכתבים (פרי־עץ־חיים, קריאת שמע שעל המטה, פרק י), שעלית הנשמה להתחדש בבחינת עבור בשעת שנה - היא כפי הקדשה שהאדם מקדש את עצמו ביום, שאז זוכה בשעת שנה שתכנס נשמתו לתוך האמונה ותתחדש שם, כנ"ל.

וגם את השנה בעצמה צריכין לקדש מאד על־ידי קבלת על מלכות שמים באהבה ובמסירת נפש קדם השנה - לקרות קריאת־שמע שעל המטה בכונה גדולה, שהוא אמונת היחוד, ועל־ידי־זה זוכה לכנס לתוך האמונה בשעת שנה, ואז נתחדש ונתחזק שכלו ביותר על־ידי השנה.

ועל־כן זה שמזיק איזה דבר בשנה הוא חיב גדול בזה, אף־על־פי שהוא ישן, כי הוא חיב בפגם הדעת שפגם בו או שפגם באמונה, שעל־ידי־זה לא זכה לכנס לתוך האמונה בשעת שנה, ולא נתחדש שכלו לטובה, ועל־ידי־זה נפגם דעתו ממילא, ועל־ידי פגם הדעת והאמונה - בא זה ההזק בשנה, כי כל ההזקות נמשכין מפגם הדעת, כנ"ל.

ועל־כן אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי הוא חיב בההזק שבשנה כי אם היה שומר את דעתו ואמונתו - לא היה בא לידו זה ההזק, כי גם בשעת שנה צריכין לשמר את הדעת על־ידי קבלת על מלכות שמים קדם השנה ועל־ידי שמירת הדעת ביום. ואז, אדרבא, בשעת שנה נתחזק הדעת ביותר כנ"ל, וזה שהזיק בשנה - בודאי פגם בדעתו כנ"ל ועל־כן הוא חיב בזה, כנ"ל: