# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/63/8/

ועל־כן עושין שמחה גדולה ביום הסתלקותו דיקא, שהוא בל"ג בעמר. כי הסתלקות הצדיק עושה תקון גדול בכל העולמות יותר מבחייו, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם (חלין ז:), והם מתקנין נשמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם, ומכניעין הסטרא־אחרא והקלפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעונותיהם. כי הצדיקים מכניעין ומבטלין אותם במיתתם יותר מבחייהם, בבחינת (שופטים טז, ל): "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו", שהצדיק האמת מנהיג הדור האמתי - ממית שונאי הקדשה והקלפות והסטרא־אחרא במותו יותר מבחייו.

כי המיתה היא בחינת שנה ארכה, ותחית המתים הוא בחינת התעוררות השנה, כמו שכתוב (ישעיה כו, יט): "הקיצו ורננו שכני עפר". וכמו שכתוב (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" וכו'. והצדיק שחפץ תמיד בטובות ותקנות ישראל, ועקר הטוב, ועקר ההצלחה האמתית הוא הצלחת הנפש - לטהר נפשות ישראל מזהמתם, ולהחזירם בתשובה שלמה, לעוררם משנתם שלא יישנו שנת עולם, חס ושלום.

אבל עקר העסק שהצדיק האמתי עוסק לתקן נשמות ישראל הוא בשעת שנה דיקא. כי ממח הצדיק בעצמו אי אפשר לקבל, כי מחו גדול ונשגב ונעלה מאד מאד, עד שאי אפשר לקבל ממנו בשום אפן, כי אם על־ידי שהצדיק מוריד עצמו אל העולם, ומסלק את דעתו ומדבר עם העולם שיחת חלין וספורי מעשיות, שזהו בחינת שנה, וכמו ששמעתי בפרוש מפי רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן סימן תקלג): ששיחת חלין שמדברין לפעמים עם העולם כדי לפקח את דעתו, לתת ניחא להמחין, כשיגעים מהתורה ועבודת ה' - זהו בחינת שנה ממש, שעל־ידי־זה נתחדש המח, כנ"ל.

נמצא, כשהצדיק מדבר עם העולם - זהו בחינת שנה אצלו, בחינת הסתלקות הדעת ועל־ידי־זה דיקא הוא מעוררם בתשובה ומחזירם להשם־יתברך. כי בשעת שנה - נכנס המח בתוך האמונה וכו'. והאמונה היא שוכנת תמיד בין הגויים והקלפות - לברר משם ניצוצי הקדשה שנפלו לשם, שהם בחינת נשמות הנפולות של הרחוקים מהשם־יתברך, שנפלו על־ידי עונותיהם למקום שנפלו, רחמנא לצלן והאמונה מרחמת עליהם ועוסקת תמיד לבררם. אבל עקר כח האמונה לבררם ולהוציאם הוא - כשנשמות הצדיקים עולין אליה ונכללין בה בשעת שנה, בבחינת העלאת מין נוקבין, וכידוע (עץ חיים, שער כט, פרק ג). שאז יש כח להאמונה לעלות אל דודה ונעשה יחוד העליון. ובכל יחוד עליון כמה ניצוצות שנפלו, שהם בחינת נשמות הנפולות - נתעוררין אז בתשובה, וחוזרין להשם־יתברך אלו הרשעים, שהם שרש ניצוצי נשמות אלו, ואז נתחדש גם נשמת הצדיק על־ידי היחוד הזה, ועל־ידי־זה זוכה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה וכו' כנ"ל [ועין בכונות שם ותבין הענין הזה היטב, איך כל הכונות כלולים בדברי רבנו ז"ל], וכמו שזה הענין נעשה בשנה ממש, שזהו סוד כל כונות קריאת־שמע ושנה והתעוררות השנה וכנ"ל, כמו כן על־ידי כל בחינות שנה נעשה ענין זה.

ועל־כן עקר העסק שהצדיק עוסק לקרב בני אדם להשם־יתברך הוא בשעת בחינת שנה שלו דיקא, דהינו כשמדבר עמהם שיחת חלין וספורי דברים שהם בחינת שנה, כנ"ל. ואפלו כשהצדיק האמת מגלה תורה להעולם, אף־על־פי שהיא תורה גבה מאד, אף־על־פי־כן הוא בבחינת שנה לגבי השגתו של עצמו שהיא גבה מאד, עד שאי אפשר להשיגה אפלו במחשבה, מכל שכן בדבור, כמו שפשטי אוריתא הם בחינת שנה לגבי דבקות הבורא - כן התגלות התורה של הצדיק שמגלה להעולם הוא בחינת שנה, בחינת פשטי אוריתא כנגד השגתו בעצמו:

נמצא, שעקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, שהצדיק עוסק תמיד לקרבם - הוא דיקא על־ידי בחינת שנה שלו כנ"ל. ועל־כן 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם', כי עקר הגדלה של הצדיק בחייו ובמותו הוא כפי מה שזוכה לקרב נפשות ישראל להשם־יתברך, שזהו עקר תענוגיו ושעשועיו של השם־יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב.): 'כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל'. ועל־כן גדלת הצדיקים הוא במותם יותר מבחייהם, כי במותם הם מקרבין ביותר נפשות ישראל להשם־יתברך, כי המיתה הוא בחינת שנה ארכה כנ"ל, ובשעת שנה אז דיקא עקר העסק של הצדיק לקרב ישראל להשם־יתברך, כנ"ל.

ובאמת מבאר הענין היטב, למי שבקי מעט בזהר (ויקהל קצה: ועוד) ובכתבי האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים, קריאת־שמע־שעל־המטה, פרק י, ועוד) מענין היחוד הנעשה על־ידי נשמת הצדיק בשעת שנה ובשעת מיתה, וגדל ברור הניצוצות שנתבררין אז, כי כל מה שהיחוד גדול ביותר - נתבררין ניצוצות ביותר, וגדלת היחוד הוא כפי גדל נשמת הצדיק. וגם יש חלוק בין שנה שהוא אחד מששים במיתה (ברכות נז:), שאז עולה נשמת הצדיק לתוך האמונה להתיחד רק לפי שעה בבחינת פקדון. אבל בשעת מיתה ממש, אז עולה כל הנשמה לגמרי לזמן ארך עד התחיה, ואז היחוד גדול ביותר מאד מאד, כמבאר בספרים (ספר הלקוטים, תהלים פד), מגדל הפלגת גדלת היחוד שנעשה בשעת הסתלקות הצדיק, שנקרא הלולא רבא, בחינת חתנה, שהיא בחינת יחוד. וכמובן ומבאר בזהר הקדוש באדרא (האזינו רצו:) בהסתלקות רבי שמעון בר יוחאי שאנו עוסקים בו - מגדל היחוד שנעשה אז, שנסתלק נשמתו לתוך בחינת המלכות לתוך יסוד האמונה, כמבאר על פסוק (תהלים קלג, ג): "כי שם צוה ה' את הברכה חיים", 'לא סים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאסתלק נשמתיה' וכו' (לא סים הנר הקדוש - רשב"י - לומר את המלה 'חיים' עד שהסתלקה נשמתו), עין שם.

כי הצדיק בשעת הסתלקותו שאז זוכה לתכלית שלמותו, כי כל ימיו היה עוסק בעבודת ה', ועלה בכל פעם מדרגא לדרגא, ועל־כן בכל פעם שעלתה נשמתו בשנה - עדין לא היתה בתכלית השלמות כמו בשעת מיתתו, שאז הוא בתכלית השלמות. וגם בשעת שנה לא עלתה לגמרי, כי עדין נשארה בו קצת בשביל חיותו, כדי שיוכל להתעורר משנתו, אבל בשעת מיתה של הצדיק, שאז הנשמה בתכלית שלמותה, ועולה כל הנשמה לגמרי לתוך האמונה, על־כן אז נתגדל מאד מאד, בחינת ההעלאת מיין נוקבין של השכינה, בבחינת (זהר ויקרא יג.): 'חזי במה ברא קאתינא לגבך' (ראה באיזה בן אני באה לפניך).

ואז נתגדל היחוד מאד, וכפי גדלת היחוד - כן נתרבין לעלות ניצוצות הנפולין יותר, שעל־ידי־זה חוזרין בתשובה רשעים רבים ביותר. וכן מתנהג כל ימי עולם עד התחיה, שנשמת הצדיק שמת, שהיא בבחינת שנה - היא מעלה תמיד בחינת מין נוקבין להשכינה שהיא האמונה, ועל־ידי־זה היא מבררת נשמות רבות שנפלו עד אין קץ. כי יש נשמות נפולות מאד מאד שנפלו כל־כך כמו שנפלו, עד שאי אפשר שיהיה להם שום תקון בעולם, כי אם על־ידי נשמת הצדיק, ודיקא על־ידי מיתתו, וכמובן בדברי רבנו ז"ל (סימן ס). כי כפי גדלת היחוד שלמעלה - כן עולים ניצוצות רבים מעמקי הקלפות ביותר. ועל־כן איתא בזהר הקדוש (אחרי עא:): 'דצדיקיא שכיחי יתיר בתר אסתלקותיה בהאי עלמא יתיר מבחיוהי' (הצדיקים נמצאים אחר הסתלקותם בעולם הזה יותר מבחייהם).

וזהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמתיים - שהוא דבר גדול מאד ומועיל מאד לעבודת השם־יתברך, לזכות לצאת מהרע שלו ולשוב להשם־יתברך. כי יש בני אדם שנפלו כל־כך בעונותיהם, עד שנאחז בהם הרע כל־כך, עד שאי אפשר להם בשום אפן לשוב להשם־יתברך, רק על־ידי שבאין על קברי הצדיקים האמתיים, ואז נכללין בנשמת הצדיק שמת, שהוא עוסק תמיד לברר ברורים, והוא בכחו הגדול, שגדול במיתתו יותר מבחייו, הוא יכול לברר אפלו הנשמות שנפלו מאד מאד. אבל אף־על־פי־כן הבעל־בחירה אי אפשר לבררו בעל כרחו, כי אם כשבא על הקבר במקום גניזתו הקדושה, ומעורר עצמו בתשובה, שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו, אף־על־פי שלא היה אפשר לו להתתקן בשום אפן וכנ"ל: