# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/63/9/

וזהו בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי שעושין ביום הסתלקותו דיקא, כי דיקא על־ידי הסתלקותו הוא מתקן ומחזיר בתשובה נפשות רבות יותר כנ"ל, שעל־ידי־זה נתרבה השמחה ביותר, בחינת השמחה שלעתיד בעת התחיה, כמו שכתוב (ישעיה לה, י): "ושמחת עולם על ראשם", שהוא בחינת קבלת התורה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת פח.). כי תחית המתים הוא עקר בחינת התעוררות השנה, בחינת (דניאל יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", כנ"ל. ועל־כן אז יתקע בשופר גדול - שהיא בחינת התעוררות השנה כנ"ל. ועל־ידי־זה יהיו עולין אז כל הנדחין והאובדין, כמו שכתוב (ישעיה כז, יג): והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. כי כלם יהיה להם עליה ותקון, כל אחד כפי הראוי לו, על־ידי הברור שעסק הצדיק לבררם כל ימי חייו, וביותר בכפלי כפלים בכל עת מיתתו שהוא בחינת שנה וכו', כנ"ל. ואז תגדל השמחה מאד מאד, כמבאר בכמה פסוקים ובדברי רבותינו ז"ל, מעצם השמחה שלעתיד לאחר התחיה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית לא.): 'עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא' וכו', כמו שכתוב (ישעיה כח, ט): "ואמר וכו' נגילה ונשמחה בישועתו".

וזהו בחינת השמחה הגדולה של שבועות שהוא גם כן בחינת התעוררות השנה כנ"ל, בחינת תחית המתים, בחינת קול השופר שלעתיד כנ"ל. ועל־כן באמת היה בחינת תחית המתים בשעת מתן־תורה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת פח:) על פסוק (תהלים סח, י): "גשם נדבות תניף אלקים" וכו' - שיצאה נשמתן אז בשעת מתן־תורה וחזר והחיה אותם. ועצם השמחה הזאת נתעוררה בשעת הסתלקות הצדיקי אמת, כי הצדיק הולך לעולמו לחיים טובים ולשלום, כי 'צדיקים במיתתן קרויים חיים', אשרי להם:

וזהו בחינת עצם השמחה של הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי שעושין בל"ג בעמר, שביום הזה מתחיל להתמתק הדין הנאחז בימי הספירה שהיא בחינת שנה, ומתחיל להתנוצץ ההארה של שבועות, שהוא בחינת התעוררות השנה, בחינת קבלת התורה. ואז השמחה גדולה מאד, בחינת השמחה שלעתיד, שהוא בחינת השמחה של שבועות וכנ"ל.

כי אין שמחה לפניו יתברך כמו בעת שמחזירין אליו יתברך נדחים, דהינו כשמחזירין בתשובה את הרחוקים מאד להשם־יתברך, כי השם־יתברך חפץ חסד הוא, והוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו. וכל זמן שהאדם רחוק ממנו יתברך בעונותיו - צר לו מאד כביכול, כמו שכתוב (ישעיה סג, ט): "בכל צרתם לו צר". ועקר הצרה היא - צרת הנפש שרחוקה מהשם־יתברך, כמבאר במקום אחר (הלכות ערב, הלכה ג), כי השם־יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח (שמואל־ב' יד, יד). ועל־כן על־ידי שהצדיק מעלה ומתקן כמה נשמות ישראל ומחזירם אליו יתברך, על־ידי־זה נגדלת השמחה מאד מאד.

כמו שמחזירין להמלך את בנו שגרשו מעל פניו בעונותיו, ועל־ידי שנתרחק - קלקל בכל פעם ביותר, מחמת שנפל בדעתו על־ידי שראה גדל רחוקו מהמלך, עד שטעה ונדמה בדעתו שהמלך הרחיקו לעולם, ולא היה מצפה שישוב עוד אל המלך, כמו שכתוב (איוב טו, כב): "לא יאמין שוב מני חשך". ובאמת יש להמלך צער גדול בכל עת וזוכר את בנו הרחוק בכל עת, וכשנמצא אחד שמרחם על המלך ועל בנו, והולך אל המקום המזהם שנפל לשם, ומרמז לו רמזים ומתנהג עמו בחכמה נפלאה פלא והפלא, עד שמכניס בו הרהורי תשובה ומחזירו אל המלך, כמה שמחה ותענוג גורם אל המלך עד אין שעור! כי זה עקר שמחתו וגדלתו ותענוגיו ושעשועיו של המלך יתברך - כשמחזירים אליו הרחוקים ממנו, כמו שאיתא בזהר (יתרו סח.): 'כד אתי יתרו ואמר כי עתה ידעתי וכו' כדין אסתליק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא' (כאשר בא יתרו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה', אז התעלה והתכבד שמו יתברך למעלה ולמטה). וזהו בחינת השמחה הגדולה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום הסתלקותו הקדוש בל"ג בעמר, שאז עולין ונתתקנין וחוזרין בתשובה כמה רחוקים, שזהו בחינת השתטחות על קברי הצדיקים אמתיים, כנ"ל. שעל־ידי־זה נגדלת השמחה מאד מאד, כנ"ל: