# לב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/64/32/

וזה בחינת (בבא קמא לא:): זה בא בחביתו וזה בא בקורתו וכו', וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו, שתפס התנא בדיני נזיקין ענינים אלו, שהם הפכים זה לזה. כי עקר השלום הוא בין שני הפכים, [כמבאר במקום אחר, (בסימן פ)]. כי השם־יתברך ברא את העולם בכמה וכמה שנויים לאין מספר, כגון קר וחם, רך וקשה וכו'. וכן בני האדם משנים בדעותיהם מאד, כי כמו שהם משנים בצורותיהם - כך הם משנים בדעותיהם, כמו שכתוב במדרש פרשת פינחס (במדבר רבה כא, ב), וכל זה בשביל להשיג ולהכיר אותו יתברך על־ידי־זה דיקא, כי כל השנויים נמשכין מבחינת הצמצומים הנ"ל, שהם המדות והספירות שבהם צמצם אלקותו בכמה שכליים נפלאים, עד שנתהוו המדות שהם נראים כהפכים זה מזה, שזה חסד וזה גבורה וכו', זה דין וזה רחמים וכו'. ומשם נשתלשלו ונתהוו כל העולמות וכל הברואים, ומשם נמשכין כל השנויים שיש בהם. ועקר קיום הבריאה על־ידי השלום וההכרעה בין המדות כידוע. וכן בכל הדברים שבעולם שנבראו מארבעה יסודות, אש, רוח, מים, עפר, שהם בטבעם כהפכים זה מזה, זה קר וזה חם וכו'. ועקר קיום וחיות כל דבר מדומם צומח חי מדבר, כשהיסודות ממזגים בו במזג השוה בבחינת ההכרעה ושלום בין היסודות, כי כשחס ושלום מתגבר יסוד אחד נגד חברו - הוא חרבן הדבר והריסתו.

כמו כן הוא ברוחניות, שעקר כל הצמצומים שעל ידם היה כל הבריאה, שהכל כאשר לכל לא היה כי אם כדי להשיג השגות אלקות כנ"ל, שאי אפשר לבוא להשגת אלקות כי אם כשזוכין לכלל כל הצמצומים יחד - להכריע ולתוך השלום ביניהם. כמו שבלמוד הפשוט בגמפ"ת [בגמרא, פרוש רש"י, תוספות] - אי אפשר לחדש שום דבר ולברר הדין, כי אם כשיודעין להכריע בין כל הסברות ההפוכות, ולתוך השלום בין כל הקשיות והסתירות, שאז דיקא נולד החדוש, כי דיקא על־ידי שהיה קשה כמה קשיות וסתירות, וזכה לבוא על סברא לתרץ ולישב הכל ולעשות שלום בין כל הסתירות, על־ידי־זה נולד החדוש ונתברר הדין לאמתו, כמו כן בענין השגות אלקות שהיא פנימיות התורה, אי אפשר לבוא לשום השגה, כי אם כשיודעין להכריע וליחד כל המדות והשכליים והצמצומים שנראים כהפכיים, חס ושלום, להכריע ביניהם ולכללם יחד כראוי, שאז דיקא באים להשגת אלקות. נמצא, שעקר השגת אלקות הוא על־ידי השלום, ועל־כן גדול מעלת השלום בין אדם לחברו, כי כל אחד מישראל הוא צמצום ושכל מיחד, ועל־כן דעתו משנה מחברו, אבל צריכין שיכללו יחד באהבה - שיבואו לידי הכרעה ושלום, ואז דיקא על־ידי שיכללו כל השנויי דעות יחד, על־ידי־זה דיקא יזכו להשגות אלקות שנמשך על־ידי ההכרעה והשלום בין הצמצומים, וכנ"ל.

וזה בחינת זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו - שתפס התנא לדגמא בדיני נזיקין, להורות, שכל ההזקות באים מהשנויים וההפכים שבעולם, כשאין נזהרין להתנהג בהם כראוי, כגון חביות וקורה שהם הפכיים זה לזה כשנפגשין יחד, אבל בודאי שניהם צריכין בעולם. ולפעמים צריכים שניהם יחד, כגון שיושבין על הקורה ושותין מהחביות, ואז שניהם יחד דיקא עושין צרכי האדם. אבל כשפוגעין זה בזה, ואין נזהרין זה מזה, והולך אחד נגד חברו - אזי נזוק אחד מחברו. וכן בכל הדברים שבעולם, להורות, שכל הדברים שבעולם שהם הפכיים זה מזה - כלם צריכים להעולם רק שיזהרו להתנהג בהם במזג השוה, ואז כל אחד מועיל ומסיע לחברו, ועל־ידי כלם יחד באים אל תכלית המכון בגשמיות וברוחניות. על־כן צריכין לזהר מאד שלא ילך אחד נגד חברו בלי הכרעה ושלום, שאז יזיקו זה את זה ויתקלקל המכון.

ומזה יבין האדם לכל הדברים שבעולם, שצריך להתרחק מאד מאד ממחלקת, ולבלי לבקש קנאה ושנאה על חברו, אדרבא, ישתדל בכל כחו לדון את חברו לכף זכות. כי לפעמים נדמה להאדם שחברו מתכון במעשיו להקניטו, מחמת שעושה דברים שהם כנגד ענינו ורצונו, ובאמת חברו לא כון כלום כנגדו, רק הוא עושה דבריו לפי תמו לצרך פרנסתו. ומי שהוא קפדן ונח לכעס, חס ושלום, אזי תכף נוטר שנאה על חברו, מחמת שלפי דעתו הוא כנגדו. ו"כמים הפנים לפנים" וכו' (משלי כז, יט). ואזי גם חברו עומד נגדו עד שנתעורר מחלקת בין שניהם. ובאמת הוא בחנם, כי לא נתהוה המחלקת כי אם על־ידי שלא השתדל כל אחד לדון את חברו לכף זכות שאינו מתכון לרעתו כלל, רק חתר בדעתו שבודאי כון להכעיסו מאחר שעושה דברים כנגד רצונו והנהגתו, אף־על־פי שבאמת חברו עשה בתמימות לצרכו לא להכעיסו.

וזה מרמז במשנה: זה בא בחביתו וזה בא בקורתו והזיק חבית בקורה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך וכו' - הינו אף־על־פי שהלוך הקורה הוא כנגד רצון בעל החביות, אף־על־פי־כן על בעל החביות לשמר את עצמו, ואין לו להתרעם על בעל הקורה שהולך עם הקורה ברשות הרבים, אף־על־פי שהוא נגד רצונו, כי לזה רשות להלך ולזה רשות להלך. רק אם עמד בעל החביות לתקן משאו וכו', שאז חיב בעל הקורה וכו', כמבאר במשנה ושלחן ערוך (חשן־משפט, סימן שעט, סעיף א־ג).

ומזה יכולין להבין בכל הדברים שבעולם, שהאדם צריך לרדף אחר השלום ולדון את חברו לכף זכות, ולא יאמר פלוני יקפח פרנסתו, כי לזה רשות לעשות המשא־ומתן ולזה רשות, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ולעולם יעבר האדם על מדותיו, ובזה ינצל מכל מיני הזקות ומחלקת. ולא לילך נגד חברו דיקא, כמו שחברו הולך כנגדו עד שיזיקו זה את זה.

ואפלו אם הוא באפן שחברו יתחיב בדין - טוב יותר לברח מדינא ודינא, וימתין הוא במקומו ויותר לחברו שילך תחלה, כדי שלא יבוא לידי ריב ודין ומחלקת. כי טוב לסבל איזה מניעת רוח או איזה הפסד, מלבוא לידי מחלקת שיפסידו הרבה יותר בכפלי כפלים, מכל שכן וכל שכן מחלקת ושנאת חנם בשביל כבוד ונצחון בעלמא, שאובד מאה פרנסות בחנם, כי אין העולם מתקים אלא על השלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר קרח קעו:):