# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/64/5/

וזה שדרשו רבותינו ז"ל (פסחים ה:): "ולא יראה לך חמץ" (שמות יז, ז) - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, שאם נכנס עכו"ם לבית ישראל וחמצו בידו - אינו זקוק להוציאו - כי חמץ הוא בחינת חמוץ המח, שהם מחשבות זרות והרהורים, שהם אסורים במשהו. וצריכין לבערם ולבטלם ולגרשם מגבולו, אבל אם האדם עושה את שלו, ומתגבר בכל כחו לבער ולגרש המחשבות רעות מקרבו, והם אף־על־פי־כן באים בעל כרחו עליו בכל פעם - על זה אין האדם חיב כלל, כמו שכתוב בספר האלף־בית (ספר המדות, אות הרהורים, סימן מו): שאין האדם חיב על ההרהורים הבאים עליו, כי אם כשמהרהר וחוזר ומהרהר. וכן כתב בספרו (סימן מט תנינא) שיהיה האדם שב ואל תעשה גם במחשבה, ומה שנעשה עמו ממילא אל יחש.

וזה בחינת שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, שאם נכנס עכו"ם וכו', הינו מאחר שהאדם נזהר ונשמר מחמץ שלו, הינו שלא יחמיץ מחו במחשבות חוץ והרהורים, ואם אף־על־פי־כן נכנס העכו"ם שהוא הסטרא־אחרא וחמצו בידו, שהם ההרהורים שבאים עליו שלא בכונה - אינו חיב על זה, כי אין זה חמץ שלו, רק שצריך לזהר שלא יגע בו ולא יהנה ממנו ולא יהיה נמשך אחריו כלל. ועל־פי רב על־ידי־זה ממילא יסתלק, כמבאר במקום אחר (סימן קכב תנינא). אבל הוא אינו צריך להסתכל על זה כלל, רק שיהיה נזהר שלא יהיה החמץ שלו, שלא יחמיץ מחשבתו בעצמו באלו המחשבות הבאים עליו: