# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/65/15/

ועין בנדרים (דף לב.) מגדל מעלת התמימות, וזה לשון הגמרא שם: אמר רבי יצחק: כל המתמים את עצמו - הקדוש־ברוך־הוא מתמם עמו, שנאמר (תהלים יח, כו): "עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם". רבי אושעיא אומר: כל המתמים את עצמו - שעה עומדת לו, שנאמר (בראשית יז, א): "התהלך לפני והיה תמים". וכתיב (שם פסוק ד): "והיית לאב המון גוים". ועין שם מה שאמרו בסמוך מגדל פגם וקלקול של ההפך, כמו שאמרו שם: אמר רבי לוי, כל המנחש - לו נחש וכו'. כל אדם שאינו מנחש - מכניסין אותו למחצה שאפלו מלאכי השרת אינם יכולים לכנס לה, שנאמר (במדבר כג, כג): "כי לא נחש וכו', כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל".

וזהו כל המתמים עצמו - שעה עומדת לו, שנאמר: "והיית " וכו'. כי על־ידי תמימות הנ"ל - זוכין לתקון המשפט, שאז דיקא יכולין לקרב רחוקים, כי זוכין לגרש טפת עשו וישמעאל, שזה היה עבודת אברהם וכל האבות. ואז דיקא יכולין לקרב הרחוקים הראויים ולהעלותם לבחינת חותם דקדשה. ועל־כן למדו רבותינו ז"ל ענין זה מפסוק "והיית לאב המון גוים", דהינו שיתרבו גרים על ידו, כי דיקא על־ידי תמימות, שהוא בחינת תקון המשפט - זוכה לזה וכנ"ל והבן היטב.

וזהו שעה עומדת לו - כי באמת 'אין לך אדם שאין לו שעה' (אבות ד, ג). אך הרבה אובדים שעה שלהם שהיו יכולים להצליח בה בגשמיות ורוחניות, על־ידי חכמתם של הבל, על־ידי שדוחקים את השעה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.): 'כל הדוחק את השעה שעה דוחקת לו'. כי השם־יתברך מקים: "עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם וכו' ועם עקש תתפתל". ומאחר שהוא עקש ורוצה להתעקש שימלא לו השם־יתברך תכף חפצו, וכשאין לו מה שחפץ - הוא אומר, שאי אפשר בזה האפן לעבד את השם־יתברך, נמצא, שהוא עקש ומהרהר אחר מדותיו יתברך, כאלו חס ושלום, השם־יתברך בא בטרוניא עמו שלא במשפט ישר, ואזי גם השם־יתברך מתפתל עמו והשעה דוחקתו. אבל ההולך בתמימות באמת ומאמין באמת כי בודאי צדיק וישר ה', ומה שסובל יסורין ודחקות הפרנסה חס ושלום, וכיוצא - הכל לטובה, כי עדין לא הגיע השעה טובה שלו, ומקים (איכה ג, כו): "טוב ויחיל ודומם ותשועת ה'", כי לפעמים אין השם־יתברך נותן לו צרכי ישועתו תכף, עד שירבה בתפלה על זה, כי השם־יתברך מתאוה לתפלתן של ישראל (מדרש תהלים קטז), וגם בתפלה אסור לדחק את השעה, כמבאר במקום אחר (בהלכות גזלה, הלכה ה'), ולפעמים מטעם אחר. על־כן צריך לילך בתמימות ולהאמין בישר משפטיו, ולהרבות בתפלה תמיד על כל דבר, ואז בודאי השעה עומדת לו, כי בודאי יגיע השעה של ישועתו, כי 'אין לך אדם שאין לו שעה', כי עקר הישועה על־ידי בחינת תקון המשפט שזוכין על־ידי תמימות דיקא, וכנ"ל.

ועין בפרוש רש"י מה שפרש על מאמר הנ"ל, כל המנחש - 'לו' נחש, שנאמר (במדבר כג, כג): "כי לא נחש ביעקב". והא 'בלמד אלף' כתיב? אלא משום מדה כנגד מדה, ופרש רש"י: לו נחש - 'מאן דקפיד קפדין בהדיה' (מי שמקפיד על דברי הנחוש מקפידים אתו), מדה כנגד מדה - 'דבמדה שאדם מודד מודדין ליה, ולא נפיק מקרא'; עד כאן לשונו. ופרושו ז"ל דחוק מאד, כאשר ראיתי אחר־כך, שגם המהרש"א הרגיש בזה, וכתב שאין נראה בעיניו לפרש, שחזר בו מקרא דמיתי "כי לא נחש" וגו', אך הפרוש הוא בסגנון זה, אלא משום מדה כנגד מדה, הינו שבודאי בקרא כתיב: "כי לא נחש ביעקב" באלף, כמו שהוא באמת שאין נחושים וקסמים שולטין ביעקב, כי הם תמימים עם ה' והשם־יתברך מתמם עמם וכנ"ל.

אך מי שהוא עקש ומתנהג בנחושים, אזי מתפרש אליו המקרא כאלו היה נכתב בוא"ו - "לו נחש", כי "עם עקש תתפתל". וכמו שפרש רש"י בעצמו: 'במדה שאדם מודד מודדין לו', כי דברי תורה מתפרשין לכל אחד לפי דרכו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עב:): 'זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה' וכו', וכמו שכתוב (הושע יד, י): "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם". והוא כעין שמצינו שלפעמים כתיב לא באל"ף, וקרינין לו בוא"ו, כמו שכתוב (ויקרא כה, ל; וברש"י שם): "אשר לא חומה" וקרינן בוא"ו וכו'. הינו שמי שהולך בנחושים - מתפרש אצלו המקרא: 'לו נחש' כאלו כתיב בוא"ו. ועין במהרש"א שפרש מעין זה, וכן מבאר בגמרא (במסכת סוטה דף לא.) שתבת 'לא' אפלו כשכתובה באלף, יכולין לפרשה כאלו כתיב בוא"ו, וכן להפך, כמו שמבאר שם על פסוק (איוב יג, טו): "הן יקטלני לו איחל" וכו'. 'ונחזי האי לא הכי כתיב, אי בלמ"ד אל"ף' וכו', ומסיק שם, 'אלא משמע הכי ומשמע הכי', עין שם. ובפרוש רש"י, נמצא מבאר שם, שאין הדבר מכרע, עין שם. ועל־כן מתפרש היטב מאמר הנ"ל אלא משום מדה כנגד מדה, שכשהולך אחר נחושים ותחבולות מתפרש אצלו, 'כי לו נחש', כאלו כתוב בוא"ו, וכנ"ל: