# כח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/65/28/

ועל־כן חיב החובל לשלם חמשה דברים, שהם נזק וצער ורפוי ושבת ובשת - הכל בשביל לתקן על־ידי הממון, שמשלם כל הבחינות הנ"ל המבארים בתורה הנ"ל - שכלם בחינת תקון אמונה:

נזק - זה בחינת התקון להפגם שפגם בבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שהוא התחלת תקון האמונה, כמובן שם. כי נזק משלם בעד האיבר שחסר ממנו, כמו שכתוב (שמות כא, כד): "עין תחת עין" וכו'. וכבר מבאר, שפגם החבלה, שחסר או גרע ממנו כח איזה איבר - זה בחינה שסלק הרוח חיים מאותו חלק הגוף, דהינו שהפריד בחינת רוחניות אלקות, שהוא הרוח חיים מאותו האיבר, שהוא בחינת צמצום כנ"ל, שזהו הפך התקון של המשכת רוחניות אלקות וכו' ובשביל זה משלם נזק:

צער - זה בחינת התקון, לתקן בחינת צעקת הקולות, שצריכין לצעק ממעמקים, לחתר ה"מים עמקים עצה" שמהם גדלה האמונה, כמו שמבאר שם. ובשביל זה צריך לשלם צער, כי צער זה בחינת קולות וצעקות מהלב, מגדל צערו ומצוקתו וכאבו, בחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי יה", בחינת (יהושע כד, ז): "ויצעקו אל ה' ממצקותיהם" וכו', ובשביל זה צריכין לשלם צער:

רפוי - זה בחינת תקון העצה שמשם גדלה האמונה, שמשם עקר הרפואה, כמו שמבאר שם, כי כל הרפואות הם בבחינת תקון העצות, כמובן בכונות מצמיח ישועות בורא רפואות, שהם בחינת נצח והוד, כמבאר בכתבים (פרי־עץ־חיים, קריאת שמע, פרק א), ונצח והוד הם בחינת רגלין, בחינת עצות, כידוע:

שבת - זה בחינת תקון הגאוה המבאר שם, שהוא תקון פגם נאוף, כמו שמבאר שם, בבחינת "לכן קראתי לזאת רהב הם שבת" (ישעיה ל, ז). וזה בחינת "טוב לשבת על פנת גג מאשת מדנים" (משלי כא, ט), הינו תקון תאות נאוף:

בשת - זה בחינת עקר שלמות גמר התקון, שהוא גמר תקון פגם נאוף, שהוא פגם המקרות הבאים מכל הבחינות המבארין שם, והעקר על ידי פגם המשפט כמו שכתוב שם, כי 'אין בשת אלא במקום עריין' (תקוני־זהר, תקון נח, צב:). כי כל הפגמים והקלקולים האלה תלויים זה בזה, וכלם הם בחינת פגם אמונה.

והעקר נמשך על־ידי רבוי המחלקת והמריבות, שמהם כל החבלות וההכאות, שהם הפך השלום, שעל־ידי־זה פוגמין מאד בתקון הישיבות הקדושות המרבין שלום בעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.): 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. כי עקר תקון הישיבה על־ידי השלום, שעל־ידי־זה נתרבין התלמידים. כי על־ידי השלום יכולין למשך כל העולם לעבודתו יתברך אפלו אמות העולם, [כמו שמבאר בתורה 'רציצא', סימן כז]. כי תקון האמונה תלוי בשלום, כמו שמבאר למעלה.

וכן תקון המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים זה בחינת שלום, כי עקר השלום לחבר שני הפכים, כמו שמבאר במקום אחר (סימן נו), שזהו בחינת חבור המשכת רוחניות אלקות עם הצמצום, שהם שני הפכים הרחוקים זה מזה מאד. וה' נתן חכמה בלב הצדיקי אמת לחברם יחד, שזה עקר השלום. וכן תקון העצה זה בחינת שלום, כי כשאינו יודע לתת עצה בנפשו - זה בחינת חלקת העצה, שלבו חלק ואינו יכול להכריע, וכשהשם־יתברך עוזרו לתת עצה לנפשו - זה בחינת שלום, שנתאחד חלקות העצה שבלבו, ונגמר לו עצה אחת אמתית ונעשה "שלום בעצמיו" (תהלים לח, ד), בחינת "עצת שלום".

וכן תקון הגרים שהוא תקון הגאוה, שמהם באים המזיקי עלמא, שהם המנהיגים של שקר - זהו בודאי תקון השלום. כי כל המחלקת על־ידי הגאוה הרעה, על־ידי שכל אחד חפץ בכבוד מחמת גאותו ומתקנא בחברו וכו', שמשם כל המחלוקות, שמהם כל הקלקולים, שעל־ידי־זה נחרב בית שני על־ידי שנאת חנם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא ט:), ועל־ידי־זה כל אריכת הגלות המקום ירחם, על־כן עקר התקון הוא שלום. וכן תקון תאות נאוף הוא בחינת שלום, בחינת ברית שלום, כי פגם הברית זה בחינת מחלקת, בחינת 'לא זכה - כנגדו' (יבמות סג.), שהתאוה הרעה הזאת מנגדתו ומעבירתו מדעתו, רחמנא לצלן.

כי בקדשה בשביל קיום העולם - זה עקר האחדות והשלום, כידוע (עבודת הקדש ד, יד), ועל־ידי־זה מולידין בנים ומרבין ישראל עם קדוש בעולם, שזה עקר השלום, כמו שכתוב (תהלים קכח, ו): "וראה בנים לבניך שלום", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות נ.). אבל להפך חס ושלום, כשנוטה מהקדשה אחר התאוה הגשמית, מכל שכן וכל שכן, רחמנא לצלן, על־ידי הרהורים רעים, רחמנא לצלן, פוגם מאד באחדות ובשלום, כידוע, ועל־כן באמת כל הקלקולים תלויים זה בזה. ועל־כן קשה מאד התקון. ועל־ידי־זה אריכת הגלות בכלליות ובפרטיות, גלות הנפש המר של כל אחד ואחד, כי מחמת שפגם בבריתו, בפרט בנעוריו, כי כמעט אין נמצא נקי מחטאת נעורים ושכיח הרבה שקלקלו הרבה מאד מאד כאשר הם יודעים בנפשם, והרבה אשר נודע לרבים קלקולם העצום, על־ידי־זה הם רחוקים משלום, ועל־ידי־זה מתגבר השקר שמשם כל המחלקת על־ידי המזיקי עלמא, ומשם כל בלבולי האמונה, רחמנא לצלן וכו'.

ועל־כן הרוצה לחוס על עצמו - צריך להמשיך את עצמו אל השלום בכל כחו, שעל כל פנים לא יהיה הוא בכלל החולקים המחרחרים ריב וכו', ויצעק ממעמקים מעמק פנימיות לבבו, שיחוס ה' עליו ויורהו עצה שלמה וכו', ואז יוכל להתתקן, אפלו אם הוא כמו שהוא. ועקר השלום תלוי בממון - שלא יהיה רודף אחר הממון, ועל כל פנים שיזהר מאד מלגע בממון חברו ולא יקנא בחברו. כי רב המחלקת והמריבות הם על־ידי הממון והפרנסה, כי הממון והפרנסה שרשו נמשך מבחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך הצמצומים, שזה עקר השלום, שמשם הפרנסה והממון דקדשה, שהוא בחינת שלום, כמו שכתוב (תהלים קמז, יד): "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", ועל־כן שם התגרות הסטרא־אחרא לעשות מחלקת, כי את זה לעמת זה וכו':

ועל־כן תקון של זה החובל בחברו, שזהו רבוי עצם המחלקת, שעל־ידי־זה פגם בכל הבחינות הנ"ל, שהם תקוני האמונה, שהוא בחינת שלום כנ"ל. על־כן כל תקונו על־ידי שישלם ממון להנחבל בעד כל חמשה דברים הנ"ל, שעל־ידי־זה ימשיך שלום, שהוא עקר תקון האמונה שעל־ידי־זה יתקן כל הנ"ל. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל: 'אף־על־פי שנותן לו אינו נמחל לו עד שיפיסנו', כמבאר במשנה (בבא קמא, פרק ח, משנה ז). כי עקר גמר התקון הוא הפיוס, שצריך לפיסנו עד שיתפיס ויהיה אהבה ושלום ביניהם שזה עקר התקון, כנ"ל. השם־יתברך ישפות שלום אמתי על כל עמו ישראל ויתתקן הכל במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון: