# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/688/65/6/

וזה בחינת עצם האסור של המסור, שהחמירו בו רבותינו ז"ל מאד (חשן־משפט, סימן שפח, סעיף ו), שדינו כמו מומר וכופר, וכבר מבאר מזה בהלכה (ד) הקודמת ענין מסור על־פי התורה הנ"ל, אך עוד לאלקי מלין לבאר יותר. וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כו:) על המסור שמורידין אותו ולא מעלין, כי כל מה שנאמר בהתורה הנ"ל נעוץ וקשור זה בזה בכמה קשרים, כי מבאר שם, שעלית האמונה הוא על־ידי שצועקים מעמק הלב וכו' עד שחותרים המים עמקים, שהם העצות שמהם גדלה האמונה וכו' וכו', ולזה אין זוכים כי אם על־ידי האיש תבונות וכו', שהוא מי שמצחצח נשמתו באכילתו ופרנסתו, שממשיך על־ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים וכו', ועל־ידי עלית האמונה נעשין גרים וכו', ואלו הגרים מזיקין לישראל וכו', כי מכניסין גאוה בישראל, שמזה לוקחין חרב הגאוה המנהיגים של שקר וכו', ועל־ידי־זה הם מכניסין תאות נאוף בעולם. והתקון על־ידי המגני ארץ שמעלין מ"החתים בשרו" לבחינת "פתוחי חותם קדש לה'", בחינת תפלין וכו' וכו', עד תקון המשפט וכו' וכו', עין שם היטב כל זה, כי אי אפשר לחזר ולבאר הכל פה, כי הם דברים ארכים ועמקים מאד.

וכבר מבאר בדברינו במקום אחר (בהלכות הפקר ונכסי הגר, הלכה ד, אותיות כו־לא), שבכל ענין המבאר שם, שמתגברת הסטרא־אחרא לקלקל ולפגם, בכל פגם וקלקול - חוזרת ונתקלקלת האמונה מראשית התקון, כגון במה שמבאר שם, שעל־ידי זהמת הגרים מכניסין גאוה וכו', ועל־ידי־זה ממילא מתקלקלת האמונה.

כי גאוה - בחינת עבודה־זרה וכפירות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ד:): 'כל המתגאה כאלו עובד עבודה־זרה', וכמבאר במקום אחר (סימן י), כי על־ידי הגאוה נפגם הפרנסה של ישראל, שעל־ידי־זה מצחצחין נפשו וכו', שעל־ידי־זה יכולין לחתר העצות שמהם גדלה האמונה כנ"ל. כי עקר צחצחות הנפש על־ידי האכילה והפרנסה זוכה בשלמות רק הצדיק האמתי, שהוא יודע בשלמות להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל־ידי־זה דיקא ממשיך פרנסה קדושה כזאת שמצחצח נפשו על ידה, (כמבאר שם, עין שם היטב). וכל אחד מישראל כפי קרובו אל הצדיק הזה - כן ממשיך ממנו פרנסה קדושה הנ"ל. וכן זוכה לאיזה בחינה לצחצח נפשו באכילתו ופרנסתו, עד שזוכה לפי ערכו לחתר ולגלות עצות שמהם גדלה האמונה, כנ"ל; כי ישראל בכלל נקראים כלם צדיקים, כמו שכתוב (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים", מחמת שבשרשם הם מקשרים וכלולים בהצדיק האמת שהוא שרש נשמות ישראל.

ועל־כן ממון של ישראל הכשר - הוא יקר מאד, מחמת שעל־ידי־זה נמשך בחינת צחצחות הנפש שעל־ידי־זה גדלה האמונה הקדושה שהוא עקר הכל. ואם היה העולם מתנהג כסדר כמו שיהיה לעתיד, היה נמשך כל העשירות וכל הון דעלמא להצדיק האמת שעוסק להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שמשם כל העשירות והפרנסה כנ"ל, וכל מי שמקרב אליו יותר - מקבל ממנו עשירות ופרנסה ברוח יותר, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין זהר תרומה קנב:) שבזמן שבית־המקדש היה קים היה עקר הפרנסה והעשירות לישראל, ואמות העולם היו נזונים מן התמצית, אבל מרבוי עונותינו - נתהפך הכל, כי נחרב הבית־המקדש וכל השפע והעשירות, אף־על־פי שגם עתה נמשכת רק על־ידי הצדיקים הנ"ל, אף־על־פי־כן נתהפך הגלגל ונמשכת הרב להעכו"ם והרשעים, וישראל נזונין מתמצית.

ועל־כן עתה רב העשירות אצל ההמון, והצדיקי אמת רבם עניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין פו.): 'כל העולם נזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין' וכו', 'כי צדיקיא מהניא זכותיהו אעלמא, אדידהו לא'. (הצדיקים, מועילה זכותם על העולם, אבל עליהם - לא), ועל זה צעק המקונן (איכה ה, ב): "נחלתנו נהפכה לזרים" וכו'.

על־כן צריך כל אחד ואחד מישראל כשמגיע לו איזה שפע של פרנסה ועשירות - שישתדל בכל כחו להחזיר ולהעלות הפרנסה למרא קמא, שהוא הצדיקי אמת וכל הנלוים אליהם. וכן צריך כל אחד להתנהג בפרנסתו ועשירותו בקדשה, לבלי להתגאות בו, שלא יהיה בכלל שנאמר עליהם (דברים ח, יב־יד): "פן תאכל ושבעת וכו' וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" וכו'. ואז יוכל להמשיך האמונה הקדושה על־ידי פרנסתו, ולהפך - להפך. נמצא, שעל־ידי פגם הגאוה - נפגם הפרנסה דקדשה, וממילא נפגמת האמונה שנמשכת על־ידי־זה. ועל־כן באמת 'כל המתגאה כאלו עובד עבודה־זרה', כנ"ל. וכן על־ידי נאוף - נפגם האמונה, כמו שמבאר בדבריו ז"ל כמה פעמים (שיחות הר"ן סימן קו ועוד). וכן פגם האכילה הוא פגם האמונה - שגדלה על־ידי בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", כנ"ל. אבל כשאינו אוכל בקדשה, ומערבת בהאכילה כח השדים, חס ושלום, אזי בודאי אינו מצחצח נפשו באכילתו, ועל־כן בודאי נפגם האמונה.

וכן על־ידי פגם המשפט - נפגם האמונה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רות רבה א, ד): שהדין המעות את הדין נקרא תועבה וכו' כמו עבודה־זרה ממש. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ז:), שנסמך (דברים טז, כא): "לא תטע לך אשרה" וכו' אצל "שפטים ושטרים תתן לך" (שם פסוק יח), לומר לך, שכל המעמיד דין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה. ועקר הקלקול הוא בחינת פגם המשפט, כמובן בדברינו במקום אחר (בהלכות דינים, הלכה ה', אות ה). כי בניסן שהוא יציאת מצרים היה ראוי להתתקן וכו', אך על־ידי פגם המשפט חוזר ונתקלקל וכו'.

וכל האריכות הגלות של עכשו משם, כמו שכתוב (עמוס ה, ז): "ההפכים ללענה משפט" וכו'. וכמו שכתוב בישעיה (א, כג): בהפטרת חזון, "יתום לא ישפטו" וכו'. וזה עקר הקינות של איכה, כמו שאמרו במדרש (איכה רבה א) שמשה אמר (דברים א, יב): "איכה אשא לבדי", וישעיה אמר (ישעיה א, כא): "איכה היתה לזונה" וכו', וירמיה אמר (איכה א, א): "איכה ישבה בדד" וכו' - כי הכל אחד ותלוי זה בזה. כי משה אמר: איכה אשא לבדי לענין תקון המשפט, לומר, שגם עליו קשה להשלים בשלמות תקון המשפט, כמו שכתוב שם: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, לענין המשפט.

וישעיה ראה אותה בפחזותה אמר: איכה היתה לזונה, על שכבר פגמו הרבה במשפט, כמו שכתוב שם (ישעיה א, כא): קריה נאמנה מלאתי משפט וכו'. וזהו 'קריה נאמנה מלאתי משפט' - כי תקון האמונה על־ידי תקון המשפט, כנ"ל. וזהו איכה היתה לזונה - כי על־ידי פגם המשפט נמשך זנות ונאוף, כנ"ל.

וירמיה ראה אותה בחרבנה ואמר: "איכה ישבה בדד" וכו'. כי עקר החרבן היה על־ידי־זה, על־ידי פגם המשפט, שעל־ידי־זה נופלין אהבות הנפולין ונמשך תאות נאוף, כמו שמבאר שם, שעל־ידי־זה חוזר ונתקלקל כל התקונים הנ"ל שעקרם האמונה וכנ"ל. ועל־כן מסים שם שעקר הגאלה תלויה בתקון המשפט, כמו שכתוב: "ציון במשפט תפדה" וכו'.

וזהו ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה - כי עקר התקון על־ידי בעלי צדקה האמתיים שזוכין לתן צדקה למקום הצריך, לצדיקי אמת והנלוים אליהם, העוסקים להמשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שמהם כל שרש שפע הפרנסה והעשירות. רק שמחמת בחינת גלגל החוזר, בחינת הטקלא וכו' שמתגלגלת בעת החרבן - נתהפך השפע וכו' עד שהגיע למי שהגיע. וצריך כל אחד להחזיר השפע למרא קמא כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר תקון האמונה כנ"ל.

ועל־כן פגם המשפט עצום מאד ועל־ידי־זה כל החרבן, כי כשפוגם במשפט ומטה הדין, ומחזיק ידי העושה עול - שמכחש בעמיתו ועושק ממונו ופרנסתו של חברו שלא כדין, נמצא, שהוא פוגם בממון ופרנסת ישראל שבשרשו הוא קדוש מאד, וכל האמונה נמשך על־ידי־זה. והדין המעות את הדין - פוגם בזה הרבה, כי בודאי על־ידי ממון של אסור שלוקח אחד מחברו שלא כדין, בודאי על־ידי ממון כזה אין ממשיכין אמונה, אדרבא, על־ידי ממון כזה נפגמת האמונה מאד. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (במדבר־רבה ט, ב): 'המכחש בעמיתו נחשב כעובד עבודה־זרה'. ועל־כן פגם המשפט עצום מאד, כי על־ידי־זה עקר פגם האמונה, כנ"ל: