# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/725/62/

אסור להכות את חברו, ואם הכהו - עובר בלאו וכו'. החובל בחברו חיב בחמשה דברים וכו' (חשן משפט, סימן תכ, סעיף ג):

כתיב (שמות ב, יג): "ויאמר לרשע למה תכה רעך" וכו'. כי איתא בדברי רבנו ז"ל (סימן כו תנינא) ובספר האלף־בית ([ספר המדות], אות שכרות, סימן ה) שעל־ידי שכרות מפשיטין הדעת מלבוש החסדים ומלבישו בגבורות חזקות, חס ושלום. גם איתא שם, שמשה רבנו מלבש בכל אבר ואבר בכל אחד ואחד מישראל, ומזכיר את האבר המצות התלויות בו. ועל־ידי שכרות שוכח את האזהרות של משה רבנו הנ"ל. התלבשות משה באברים הוא בחינת התלבשות הדעת בחסדים, עין שם היטב.

והכונה שם כי כלו חד, הינו כי משה הוא הדעת והוא מלבש בהאברים ומזהיר אותם, דהינו שמזהיר ומזכיר את כל אבר ואבר המצות התלויות בו והאברים הם רמ"ח בחינת אברהם בחינת חסדים, והתלבשות משה בהם - זה בחינת התלבשות הדעת בחסדים ועל־ידי השכרות שוכח את אלו האזהרות. נמצא, שבחינת משה נסתלק מהאברים, חס ושלום, וזה בחינת שמפשיט את הדעת מהחסדים ואזי נתלבש הדעת חס ושלום, בגבורות, חס ושלום, וכו' כנ"ל, נמצא, שהענין הנ"ל מקשר היטב וכלו חד, ועין שם היטב:

וזה בחינת אסור הכאה להכות את ישראל, כי רמ"ח אברים של כל אחד ואחד מישראל הם בחינת רמ"ח מצות התורה, ומשה רבנו שהוא הדעת - מלבש בכל אבר ואבר כנ"ל, וכשמכה את חברו באיזה אבר, ועל־ידי ההכאה מתעוררין ומתגברין בו הדמים באותו האבר, כי זה טבע ההכאה, גם עקר ההכאה הוא שעושה בו חבורה, והחבורה הוא על־ידי הדמים שמתעוררין ויוצאין ממקום למקום, נמצא שההכאה הוא התגברות הדמים, בפרט כשחובל בו ומחסר ממנו אבר לגמרי, ועל־ידי־זה הוא פוגם פגם הנ"ל שמפשיט את הדעת בחינת משה שמלבש בכל אבר, מלבוש החסדים ומלבישו בגבורות, דהינו התגברות הדמים שמתגברים ומתעוררין על־ידי ההכאה והחבלה, כי גם עקר פגם השכרות הנ"ל הוא גם־כן העקר על־ידי התגברות הדמים שמתגברין על־ידי השכרות, כנראה בחוש, שעל־ידי השכרות מתגברין הדמים, וכמו שאמרו (סנהדרין ע.) "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא) - 'שאחריתו דם', ועל־ידי־זה שמתגברין הדמים על־ידי השכרות, על־ידי־זה בעצמו מפשיט הדעת מהחסדים ומלבישו בגבורות חזקות, חס ושלום, דהינו התגברות הדמים, שהם בחינת גבורות. וזה בחינת פגם של ההכאה והחבלה שמתגברין הדמים וכו' כנ"ל, בפרט כשמחסר ממנו אבר, ואזי נסתלק הדעת בחינת משה מאותו האבר.

ועל־כן משה רבנו מזהיר על זה, וזהו שכתוב (שמות ב, יג): ויאמר לרשע, למה תכה רעך, כי משה דיקא מזהיר על זה הינו על הכאה, הינו בכל עת שאחד רוצה להכות את ישראל חברו, אזי משה שהוא מלבש בכל אבר ואבר מישראל הוא צועק ומזהיר על זה, בבחינת ויאמר לרשע, למה תכה רעך - שמשה מזהיר על זה תמיד, כי הוא מלבש בכל אבר ואבר מישראל, וכשאחד מכה את חברו באיזה אבר מגיע הפגם להדעת, שהוא בחינת משה שמלבש שם באותו האבר, כי על־ידי ההכאה, מכל שכן כשמחסר ממנו האבר לגמרי, אז מסתלק משם הדעת בחינת משה, ואזי מתלבש חס ושלום, בגבורות שהם התגברות הדמים שמתגברים על־ידי ההכאה וכנ"ל ועל־כן משה מזהיר על זה תמיד, כנ"ל:

כי זה העקר של יציאת מצרים וקבלת התורה - כדי להבליע הדם באברים, כדי שיתלבש הדעת בחינת משה בחסדים, כמובא בכתבים (פרי־עץ־חיים, ספירת העמר, פרק א), שעקר יציאת מצרים היה בבחינת לדה - לזכך הדמים, בחינת חמשה מיני דמים וכו', עין שם, הינו שיהיו נמתקין הדמים בחינת גבורות לחסדים, שזהו בחינת שנבלע הדם באברים שהם בחינת חסדים, בחינת רמ"ח מצות עשה וכו', כנ"ל:

וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על החובל בחברו שמשלם נזק וכו', ואמרו, ששמין אותו כעבד - זה רמז על הנ"ל, כי עקר קבלת התורה תלויה ביציאת מצרים דיקא, כמו שכתוב אצל כמה מצות יציאת מצרים, וכמו שכתוב בהתחלת היו"ד הדברות, שהם כלל התורה (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כי עקר קבלת התורה להכניע בחינת עבדות, שהוא בחינת זהמת הנחש, בחינת חם כנען עבד עבדים, כמובא, ועל־כן לא היה אפשר לקבל התורה כי אם אחר יציאת מצרים מבית עבדים. ואז זכינו לקבלת התורה שהיא בחינת חרות, כמו שכתוב (שמות לב, טז): "חרות על הלחת". ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ו, ב): 'אל תקרי חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' וכו', כי על־ידי קבלת התורה - פסקה זהמתן זהמת הנחש, ואז יצאו לגמרי מבחינת עבדות מצרים, וקבלו התורה שכלולה מרמ"ח מצות וכו' כנגד רמ"ח אברים, וכל אבר ואבר על־ידי המצוה המיחדת לאותו האבר, על־ידי־זה יוצא מעבדות לחרות, דהינו שנפסק ממנו הזהמא שהוא בחינת עבדות, וזוכה לחרות שהוא בחינת התורה, כנ"ל:

ועל־כן לא יצאו ישראל ממצרים עד שהיו ששים רבוא נפשות - כנגד ששים רבוא אותיות התורה, כי התורה היא בחינת קומת אדם, בבחינת (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם", וכמו שאיתא בתקונים (תקון כא, נ:): 'באוריתא אית רישא ועינין ואברין וגופא וכו' הכי אית בישראל' וכו' (בתורה יש ראש ועינים ואברים וגוף, כמו כן יש בעם ישראל [בחינת ראש ועינים]), וכל זמן שלא נשלמו ישראל עד ששים רבוא - לא נשתלם בחינת קומת אדם דקדשה, שהוא בחינת התורה, ועל־כן לא יכלו עדין לצאת מעבדות לחרות, כי אי אפשר לצאת מעבדות לחרות, דהינו להכניע זהמת הנחש, כי אם כשנשלם בחינת קומת אדם, שהוא בחינת התורה, שעל ידה דיקא יוצאין מעבדות לחרות, כנ"ל.

כי במצרים לא נזדככו הדמים עדין עד שיצאו, כמובא (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), וזה עקר בחינת העבדות על־ידי תגברת הדמים, שזהו עקר הגלות והעבדות, בבחינת מה שאיתא בתקונים לענין הנשמה (תקון כא, מט:): וכד גלת בכבד אתמר בה תכבד העבודה וכו' (וכשהיא גולה בגלות הכבד, נאמר בה, תכבד העבודה), והכבד מלא דם, כי עקר העבדות בחינת "תכבד עבודה", שהוא בחינת זהמת הנחש, הוא בחינת תגברת הדמים הבא מהכבד שמלא דם כנ"ל, כי זהמת הנחש הוא בחינת דמים טמאים, בחינת דם נדות שפרסה חוה על־ידי אכילת עץ הדעת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תקוני־זהר, תקון סט, קיח.). ועל־ידי התורה שהיא רמ"ח מצות כנגד אברים של אדם - על־ידי־זה נבלע הדם באברים, ואזי מתלבש הדעת בחינת משה בחסדים, שהם בחינת אברים, שעל ידו היה עקר הגאלה, ואזי נגאלין ויוצאין מעבדות לחרות, כנ"ל.

ועל־כן כשאחד חובל בחברו ומחסר ממנו אבר, ועל־ידי־זה מפשיט הדעת מאותו האבר, ומתגברין הדמים, חס ושלום, על־ידי החבלה, שהם בחינת גבורות, ואזי כשמחסר ממנו איזה אבר, ומסתלק הדעת משם, חס ושלום, אזי חוזר ומתגבר, חס ושלום, בחינת עבדות מצרים, מאחר שחסר ממנו אבר, שזהו כאלו חסר ממנו מצוה אחת, כי בכל אבר מלבש משה ומזהיר על המצוה השיכה לאותו אבר, וכשחסר האבר מסתלק הדעת משם וכאלו חסר ממנו מצוה, ואזי אין בו שלמות קומת אדם, שהוא בחינת התורה שכלולה מרמ"ח אברים כנ"ל. וכשאין אבריו בבחינת שלמות קומת אדם בבחינת התורה כנ"ל, אזי חוזר חס ושלום, בחינת העבדות, כי אין העבדות נכנע אלא על־ידי רמ"ח מצות התורה שהם בחינת אדם כנ"ל, ועל־כן שמין אותו כעבד, כעבד דיקא, כנ"ל.

וזהו (ויקרא כב, כ): "כל אשר בו מום לא יקרב", כי כשחסר ממנו אבר - חסר ממנו מצוה אחת מהתורה, הינו הארת הדעת הנ"ל בחינת משה שמלבש בכל אבר, ועל־כן אין בו שלמות להתקרב לה' לעבד עבודתו תמה:

כי עקר עבודת הקרבנות להכניע רוח הבהמיות, שהוא בחינת זהמת הנחש בחינת עבדות, כי עבד דומה לבהמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג.), כי בכמה מקומות הקישן הכתוב, עבדך ואמתך וכל בהמתך. וכמו שכתוב (בראשית כב, ה): "עם החמור" - 'עם הדומה לחמור' (רש"י שם). ועל־ידי הקרבנות מעלין מבהמה לאדם שזהו עקר הקרבן, כמובא במקום אחר. ועקר העבודה בכהנים שהם בחינת דעת בבחינת (מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" וכו'. ועקר קדשת הכהנים הם על־ידי משה שהוא הכהן הראשון ששמש בשבעת ימי המלואים, כמו שכתוב (תהלים צט, ו): "משה ואהרן בכהניו", והוא משח את אהרן הכהן הראשון ובניו בקדשת כהנה לעבד עבודה. כי משה הוא הדעת, שעל ידו עקר העבודה, להעלות מבהמה לאדם שהוא בחינת דעת, כי משה הקים את המשכן, והיה יודע לאעלא שיפא בשיפא (להעלות אבר ואבר), כי המשכן הוא בחינת קומת אדם, כמובן בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן ב), ועל־כן כל אשר בו מום ואזי אין מתלבש באותו אבר - אסור לו לעשות עבודת הכהנה, כי אינו יכול לעלות מבהמה מבחינת עבדות לבחינת אדם.

ועל־כן נקראין מעשה הקרבנות בשם 'עבודה', כי על ידם מכניעים בחינת עבדות, וזוכין לבחינת אדם בחינת דעת, שהוא הפך העבדות, שהוא בחינת בהמיות זהמת הנחש רוח שטות, כי זה עקר הקרבן לכפר על החטא הבא מרוח שטות שהוא מעשה בהמה ולעלות לבחינת דעת בחינת אדם, כנ"ל:

וזה בחינת חמשה דברים שמשלם החובל בחברו כנגד חמשה מיני דמים הנ"ל, כי על־ידי החבלה פוגם בהדמים כנ"ל, ועל־כן צריך לשלם לו חמשה מיני דמים, דהינו נזק וצער וכו', כי דמים תרתי משמע. ועל־ידי התשלומין חמשה דמים הנ"ל חוזר ומתקן וממתיק חמשה מיני דמים הנ"ל, וחוזרין הדמים ונבלעין באברים. ונתלבש הדעת בחסדים, הינו באברים שהם בחינת חסדים, כי הדמים שהם הגבורות נמתקין וכו' כנ"ל. ואזי הדעת זך וצח בבחינת מסטרא דימינא מחא חורא ככספא (מצד ימין המח חור ככסף) וכו' (תקוני־זהר, תקון ע, קכט.);

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: