# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/725/63/18/

ועל־כן כשיצאו ישראל ממצרים נצטוו תכף על קדשת בכור, כמו שכתוב (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור" וכו'. כי יציאת מצרים היה בחינת לדה, כמובא (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק ז), הינו בחינת הלדת הנפשות המבאר בהתורה הנ"ל, שכשזוכין שיבוא הכבוד לטובה, שאז צריכין להוליד ולגדל הנפש על־ידי שתי הידים יד החזקה ויד הגדולה וכו', עין שם, שזהו בחינת יציאת מצרים, שאז עלה הכבוד מן הסטרא־אחרא וחזר הכבוד אליהם לטובה, וזכו שנתרבו נפשותם מאד, ועל־כן גם במצרים בעת הגלות היה צמיחת קרן ישועה על־ידי שנתרבו נפשותם מאד, כמו שנאמר (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו" וכו', שכל זה היה על־ידי יוסף שנקרא "בן פרת", שעקר המשכת הנפשות על ידו, על־ידי שזכה להעלות ולתקן הכבוד דקדשה שעל־ידי־זה היה עקר הגאלה, וכנ"ל.

וזהו בחינת קדשת בכור, כי הבכור הוא הולדה ראשונה - שהוא נפש הראשון - שנולד מבחינת הכבוד, שהוא אם כל חי, ועל־כן צריכין לקדשו ולתנו לכהן, ששם עקר הכבוד דקדשה, כי עקר הכבוד דקדשה הוא אצל הכהנים, שהם בני אהרן הכהן, שבזכותו היו הענני כבוד, שהיא בחינת כבוד דקדשה כנ"ל, ועל־כן צותה התורה לכבד את הכהן מאד - לתן לו כל הכבוד דקדשה, כמו שכתוב (ויקרא כא, ח): "וקדשתו" - 'לפתח ראשון ולברך ראשון' וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מועד־קטן כח:). ועל־כן צריכין לתן להכהן הבכור שהוא הלדת נפש ראשונה, כדי להמשיך עליו קדשת הכבוד משרשו, שהוא עקר חיות הנפש דקדשה, כי עקר חיות נפש הקדושה הוא מבחינת כבוד דקדשה, שהוא בחינת הכהן כנ"ל, ועקר הוא הבכור, כי איתא, שכל נפש יש לו לבוש, והבכור נוטל עקר הלבוש מאמו וכל הנפשות הנולדים אחריו - כלם טפלים ללבושו, עין שם בכתבים (שער הפסוקים, פרשת וירא). והלבוש הוא נמשך מבחינת הכבוד שנקרא לבוש, כי 'רבי יוחנן קרא למאני מכבדותא' (בבא קמא צא:), וכנ"ל. ועל־כן מחמת שעקר הלבוש, שהוא בחינת הכבוד, הוא אצל הבכור ושאר הנפשות מקבלים על ידו, על־כן צריכין לקדשו לתנו אל הכהן, ששם עקר הכבוד, כדי להמשיך אליו קדשת הכבוד משרשו כדי להחיות נפשו, וכנ"ל. ועל־כן עקר פדיון הבכור תלוי בפטר רחם אמו, כי הכבוד הוא בחינת אם כל חי, שבשביל זה צריכין לפדות את הבכור מהכהן, כדי לתקן את לבוש נפשו שקבל מאמו, שהוא בחינת הכבוד וכנ"ל.

ועל־כן צריכין לתן להכהן ממון חמשה סלעים, זהו בחינת צדקה, כי עקר תקון עלית הכבוד הוא על־ידי צדקה כנ"ל ועל־כן נותנין לו ה' סלעים דיקא כנגד הה' של צדקה, שהיא בחינת ה' חסדים, וכנ"ל:

ועל־כן נסמכה פרשת קדשת בכור ליציאת מצרים, כי עקר יציאת מצרים היה על־ידי תקון הכבוד, שהוא בחינת קדשת בכור כנ"ל. ועל־כן יצאו ישראל ממצרים על־ידי מכת בכורות - שהכה השם־יתברך את בכורי מצרים והציל בכורי ישראל, זה בחינה הנ"ל - שהכניע ובטל כבוד דסטרא־אחרא, שהוא בחינת בכורי מצרים והעלה את כבוד דקדשה, שהוא בחינת בכורי ישראל שנתקדשו אז וכנ"ל, כי הבכור הוא בחינת מלכות, בחינת כבוד, כמו שכתוב (תהלים פט, כח): "אף אני בכור אתנהו", וכנ"ל:

ועל־כן עקר יציאת מצרים היה על־ידי בחינת יד חזקה, כמו שכתוב (שמות ו, א): "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". וכן בכמה פסוקים. כי יציאת מצרים הוא בחינת הולדה כנ"ל וההולדה הוא על־ידי בחינת יד חזקה, כנ"ל. ובקריעת־ים־סוף נאמר (שם יד, לא): "וירא ישראל את היד הגדלה", כי אחר שיצאו נפשות ישראל ממצרים שהיו שם בגלות בבחינת עבור, ויציאתם משם הוא בחינת הולדת הנפש כנ"ל, ואחר־כך מה שהיה להם צער ויסורין על הים - זה בחינת צער גדול בנים, רחמנא לצלן, בחינת צער גדול הנפש הנ"ל, כמו התינוק כשנולד, ואחר־כך יש לו איזה יסורים שזה נקרא צער הגדול. ועל־כן נצלו מצער הגדול על־ידי יד הגדולה, שזהו בחינת קריעת־ים־סוף - שאז נצלו מצער שאחר ההולדה שהוא בחינת גדול הנפש, שצריכין לזה יד הגדולה בחינת אברהם, ועל־כן בקריעת־ים־סוף נתגלה בחינת יד הגדולה, כמו שכתוב: "וירא ישראל את היד הגדלה" וכו', כי קריעת־ים־סוף היה בזכות אברהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נה, ח):