# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/725/63/2/

וזה בחינת אסור הגדול של הכאה וחבלה איש ברעהו, כי החובל בחברו הוא פוגם בכבוד חברו ובנפש חברו, אשר באמת שניהם אחד, כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל. וזה הרשע החובל בחברו שהוא כאלו נוטל נפשו, כי נוטל נפשו ממש שבאותו אבר שחובל בו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תוספות שבת עה. דבור המתחיל 'כי היכי דליציל') לענין שבת - חובל משום מאי מחיב? משום נטילת נשמה שבאותו אבר. נמצא, שהחובל והמכה את חברו - נוטל נפש חברו ממש.

ועקר הפגם הוא מה שפוגם ביותר בכבוד חברו מה שמבישו מאד על־ידי ההכאה, כי הבושה הוא עקר הפגם והעון הגדול ביותר. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.): 'המלבין פני חברו ברבים - אין לו חלק לעולם־הבא'. וזה אפלו אם בישו בדברים לבד, מכל שכן וכל שכן כשמבישו על־ידי הכאה ממש, נמצא שפוגם בכבוד ישראל חברו וגם נוטל נפשו בידים על־ידי ההכאה והחבלה, שהוא בחינת יציאת נפש מאותו אבר, כנ"ל.

ושני הפגמים אלו הם שיכים זה לזה, כי זה תלוי בזה, כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל, וכשפוגם בכבוד חברו, אפלו כשמבישו בדברים לבד - נחשב גם כן כאלו נוטל נפשו, כי הנפש שרשה בכבוד, כנ"ל, וכשפוגם וגוזל כבוד חברו - כאלו נוטל נפשו המלבשת בהכבוד, כנ"ל.

ועל־כן המלבין פני חברו נחשב כשופך דמים ממש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם נח:), והדם הוא הנפש, כי פגם הכבוד הוא פגם הנפש ששרשה וחיותה בהכבוד כנ"ל, מכל שכן וכל שכן כשפוגם בכבוד איש ישראל על־ידי הכאה ממש, נמצא, שגוזל כבודו ונפשו של חברו המלבשת בהכבוד, בידים ממש, ועל־כן גדול עוונו מנשוא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נח:): שאפלו בהרמת יד נקרא רשע.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם־הבא, כי עקר בחינת העולם־הבא הוא בחינת הכבוד, בחינת "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח), הנאמר על נפשות הצדיקים לאחר הסתלקותן (סוטה ח.) - שהצדיקים הזוכין נסתלקים בעת מיתתם לתוך הכבוד, שהוא לבוש ושרש הנפש, ועל־ידי־זה זוכין בעולם־הבא למה שזוכין, כי אי אפשר לבוא לחיי עולם־הבא כי אם על־ידי שנכלל נפשו בתוך בחינת "כבוד ה'", שלשם נאספין נשמות הצדיקים, בבחינת "כבוד ה' יאספך", כנ"ל.

[כי אף־על־פי שבהתורה הנ"ל נאמר שזה הענין אינו טוב - כשהנפש נסתלקת על ידי הכבוד, כונתו שצריכין לשמר את עצמו כשבא הכבוד שלא תסתלק הנפש בלא עתה, חס ושלום, אבל כשבא עת פקדת האדם למות - בודאי היא טובה וזכיה גדולה להאדם כשזוכה שתסתלק נפשו לתוך הכבוד, בבחינת "כבוד ה' יאספך", שזה נאמר על הסתלקות נפשות הצדיקים, אשרי להם!]

ועל־כן המלבין פני חברו וכו' - שפוגם בכבוד ישראל חברו. וכשפוגם בכבוד ישראל - פוגם בכבוד השם־יתברך, כי 'קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד' (זהר אחרי עג.), כי ישראל הם כבודו יתברך, כמובא במקום אחר (סימן צד). וכמו שכתוב (תהלים סח, לה): "על ישראל גאותו" - שגדלו וגאותו וכבודו יתברך הוא על ישראל. ועל־כן זה המלבין פני חברו שפגם בכבוד, על־כן נפרע מדה כנגד מדה, אם אינו מפיס חברו, שגם לעתיד אינו זוכה שתכנס ותכלל נפשו בתוך הכבוד, ועל־ידי־זה אין לו חלק לעולם־הבא, כי אי אפשר לזכות לעולם־הבא כי אם על־ידי בחינת "כבוד ה' יאספך כידוע" (זהר בשלח נט.), כי זה סוד חלוקא דרבנן, שהוא בחינת הכבוד שבו מתלבשת הנפש - "לחזות בנעם ה'" וכו' (תהלים כז, ד).

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה א, ה): 'המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם־הבא', כי זה המתכבד בקלון חברו - שרוצה לקח לעצמו כבוד על־ידי קלון חברו, על־ידי־זה - זה וזה נטל ממנו, כי הכבוד בורח ממנו, ואינו זוכה שתכלל נפשו בכבוד העליון, שבו נכללין נפשות הצדיקים בבחינת "כבוד ה' יאספך" כנ"ל, ועל־ידי־זה אין לו חלק לעולם־הבא, כנ"ל: