# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/725/63/4/

ויש לרמז, כי החמשה דברים שנותן החובל הם כנגד החמש בחינות הנאמרים בהתורה הנ"ל, שכלם הם בחינת תקון הנפש והכבוד שהוא שרש הנפש, כי מבאר שם, שהנפש שרשה בכבוד, וזהו בחינה אחת. וצריכין לתקן את הכבוד להעלותו מהעזי פנים, וזה זוכין על־ידי צדקה, וזהו בחינה שניה. וכשחוזר הכבוד אל הקדשה אל המביני מדע - צריכין לראות להוליד ולגדל את הנפש על־ידי שתי הידים הנ"ל, שהם יד החזקה ויד הגדולה, וזהו בחינה שלישית ורביעית, שהם תקון שתי הידים, שעל ידם מולידין את הנפש ומגדלין את הנפש. ולפעמים יש עיפות אל הנפש וצריכין להחיותה על־ידי מים קרים שזוכין על־ידי הכבוד שנותנין לזקן ששכח את תלמודו, וזהו בחינה חמישית. וכנגד זה צריך החובל שפגם בנפש ובכבוד כנ"ל צריך לתן ה' דברים שהם כנגד הה' של צדקה, שעל־ידי־זה מעלין הכבוד מהעזי פנים כנ"ל, וזהו בכלליות. וגם בפרטיות מרמזין החמשה דברים של החובל על חמש בחינות הנ"ל:

נזק - הוא בחינת החזרת הנפש ותקונה, כמו שכתוב בפרשת חובל (שמות כא, כג): "ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין" וכו' ודרשו רבותינו ז"ל (בבא קמא פד.): ממון, כי ממון הנזק שמשלם הוא בשביל פגם הוצאת הנפש שנטל מחברו על־ידי נטילת האיבר שחבל בו, נמצא, שממון הנזק הוא בחינת תקון ותשלומין על פגם נטילת הנפש, כנ"ל.

צער - שמשלם החובל. זהו בחינת צדקה, כי תשלומי צער הוא בחינת צדקה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם) בהחובל שחיב על הצער אפלו במקום נזק, שאף־על־פי שנותן לו דמי ידו - אין פוטרין אותו מן הצער, לומר, הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל־כך וכו'. נמצא, שתשלומי הצער שצותה התורה הוא מתורת צדקה, כי השם־יתברך מרחם על הבריות. ועל־כן גזרה התורה שאף־על־פי שקנה ידו על־ידי תשלומי הנזק, אף־על־פי־כן אין בידו לצער את חברו, כי אף־על־פי שידו קנויה לו מדינא, אף־על־פי־כן צריך להשתדל לבלי לצערו, דהינו לחשב תחבולות לחתכה על־ידי סם שלא יצטער. וזהו בחינת צדקה, כי גם צדקה הוא מצד רחמי השם־יתברך שחמל על עניים, שאף־על־פי שהם חיבים בדינו הצדק והישר, לסבל עניות, אף־על־פי־כן רחמיו מרבים עליהם וגזר וצוה עלינו לפרנסם בעין יפה ולרחם עליהם מאד, וכשנותן צדקה לעני הוא מקל צערו, בבחינת (תהלים מא, ב): "אשרי משכיל אל דל" - שצריכין להשכיל ולחשב תחבולות על הדל והעני הכואב ומצטער מאד - להמציא לו פרנסתו להקל צערו, כי העניות הוא בחינת כאב וצער, כמו שכתוב (שם סט, ל): "ואני עני וכואב". וזהו בחינת צער שחיבה התורה לשלם להנחבל אפלו במקום נזק, אף־על־פי שקנה ידו, כי אף־על־פי־כן מחיב להקל צערו, וכנ"ל.

רפוי ושבת - זה בחינת יד החזקה ויד הגדולה, שעל ידם מולידין את הנפש ומגדלין את הנפש, כי רפוי הוא בחינת הלדת הנפש, כי המכה והחבלה הוא בחינת יציאת הנפש כנ"ל. כי במקום המכה - שם הוא בחינת יציאת הנפש באותו מקום החבלה. וכשחוזרין ומרפאין את המכה כדי שתחיה המכה - זהו בחינת הלדת הנפש שרוצין לחזר ולהוליד נפש וחיות חדש במקום הזה שיצאה חלק הנפש משם.

ועל־כן נקראת הרפואה בשם חיות, כמו שכתוב (ישעיה לח, טז): "ותחלימני ותחייני". וכמו שמרגל בלשון רבותינו ז"ל רפואת המכה בשם 'חיתה המכה' (בבא קמא פג:), כי רפואת המכה הוא בחינת חיות חדש, שהוא בחינת נפש חדש, בחינת נפש חיה, נמצא שהרפואה הוא בבחינת הלדת הנפש.

ועל־כן כל הרפואות הם על־ידי בחינת יד החזקה שמשם הולדת הנפש כנ"ל, כמו שכתוב (דברים לב, לט): "מחצתי ואני ארפא". ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים סח.): שבאותו היד שהקדוש־ברוך־הוא מוחץ - בו הוא רופא, כמו שכתוב (ישעיה יט, כב): "נגף ורפוא" וכו'. הינו שהרפואה הוא על־ידי היד שהקדוש־ברוך־הוא מוחץ בו, שהוא בחינת יד החזקה, שמשם אחיזת כל הדינים והענשין, חס ושלום, כידוע (זהר חקת קפ:). ועל־כן כל הרפואות הם על־ידי סמים מרים ויסורים, מחמת שהרפואה באה על־ידי בחינת יד החזקה - שמשם באים כל היסורים והמכות, חס ושלום, ועל־כן גם הרפואה הבאה משם צריכה לבוא על־ידי יסורים וסמים מרים, כי שם אחיזת הדינים, כידוע. וזהו בחינת חבלי לדה - שהיולדת צריכה להוליד את הולד על־ידי יסורים קשים שהם חבלי לדה, וזה מחמת שהלדה נמשכת מבחינת יד החזקה, שעל־ידי־זה הולדת הנפש, בחינת (תהלים מח, ז): "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה" כנ"ל, ועל־כן בהכרח שתהיה הלדה על־ידי יסורים, כי זה נמשך מבחינת יד החזקה כנ"ל. ועל־כן היולדת יש לה דין אחד עם רפואת החולה לענין חלול שבת ויום הכפורים, כמבאר בפוסקים (ארח־חיים, סימן של, סעיף א), כי הרפואה הוא בבחינת הלדת הנפש, כנ"ל.

ושבת - הוא בחינת גדול הנפש, כי השבת הוא שצריך לפרע לו מה שמתבטל ממלאכתו כל ימי חליו עד שמתרפא לגמרי, זהו בחינת גדול הנפש, שהנפש והחיות שנמשך להחולה הנחבל על־ידי הרפואה, שהוא בחינת הלדת הנפש כנ"ל, צריכה להתמהמה עד שתתגדל ואז יחזר לאיתנו כבראשונה, ובשביל זה צריך לשלם לו שבת. נמצא שהשבת שמשלם לו מה שמתבטל ממלאכתו עד שיתרפא לגמרי - זהו בחינת גדול הנפש, כי בשעת התחלת צמיחת הרפואה - זהו בחינת הלדת הנפש והחיות למקום המכה כנ"ל, ואחר־כך כל ימי חליו עד גמר הרפואה זהו בחינת גדול הנפש - שאינו יכול לקום מחליו ולחזר לאיתנו לגמרי, עד שתתגדל הנפש לגמרי כראוי, ובשביל הבטול הזה נותן לו שבת, נמצא, שהשבת הוא בבחינת גדול הנפש.

ובשת שמשלם - זהו עקר התקון, שצריך לתקן את הכבוד שפגם בו, ועל־כן צריך לשלם לו בשת על שפגם בכבודו ובישו, שזהו עקר הפגם הגדול ביותר. ובזה הבשת שמשלם לו ומפיסו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא צב.), בזה הוא מתקן בחינת התקון הנ"ל הנאמר בהתורה הנ"ל, שהוא בחינת תקון עיפות הנפש על־ידי הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו. כי כל אחד ואחד מישראל יש לו איזה חלק בהכבוד, וכמו כן יש לו חלק בהתורה הקדושה, כי כל נפש מישראל הוא בחינת תורה ושרשה בכבוד, וכמבאר בהתורה 'דרשו ה' ועזו' (סימן לז), ומבאר שם, שעל־ידי הכבוד שנותנין לישראל - על־ידי־זה חוזר ונתגלה הארת נפשו, ונתגלה התורה שבנפשו, עין שם. וכן להפך, כשמבישין אחד מישראל ופוגמין בכבודו - בזה נתעלם חס ושלום, הארת נפשו, ויכול לגרם לו שכחת והעלמת התורה, חס ושלום.

ועל־כן זה הנחבל כשמפיסו ומחזיר לו הכבוד על־ידי שנותן לו דמי הבשת ומפיסו בדברים, זה הכבוד שמחזיר לו - הוא בחינת הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו, כי על־ידי החבלה שהוא פגם בכבוד ישראל - גרם שכחת התורה מנפש ישראל ששרשה בכבוד כנ"ל, ועכשו על־ידי דמי הבשת מחזיר הכבוד לשרשו, ובזה מחזיר את הכבוד לבחינת זקן ששכח תלמודו.

כי זה כלל, שכל אחד מישראל אפלו הפחות שבפחותים - שרשו במקום עליון מאד, והוא נשרש בתוך בחינת זקן דקדשה כפי חלק נפשו. וכפי הפגם שפגם החובל בכבוד נפש ישראל הנחבל - כן פגם בבחינת שרש נפשו שנשרשת בדיקנא קדישא, וגרם הסתלקות והעלמת התורה שם חס ושלום, שהוא בחינת 'זקן ששכח תלמודו'. ועל־ידי דמי הבשת שהוא תקון הכבוד, על־ידי־זה הוא חוזר ומתקן זה הפגם, בבחינת 'הזהרו בזקן ששכח תלמודו', דהינו שמחזיר הכבוד להנפש, שעל־ידי־זה חוזר הכבוד והתורה לבחינת הזקן וכו' הנ"ל, ועל־ידי־זה נתתקן עיפות הנפש כנ"ל. נמצא, שהחמשה דברים הם בבחינת תקון החמש בחינות, הנ"ל: