# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/725/63/5/

וזה בחינת מה שבתחלת גאלת מצרים, כשהתחיל משה לשום לב על צרת ישראל, היה המעשה הראשונה מה שראה הכאות וחבלות שמכין את ישראל, כמו שכתוב (שמות ב, יא): "ויצא אל אחיו וכו' וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" וכו':

כי עקר גלות מצרים שהוא הגלות הראשון, וכן כל הגליות שכלולין בגלות מצרים, כמבאר במקום אחר (סימן ד), הוא בחינה הנ"ל, ממה שנפל הכבוד והמלכות אל העזי פנים שבדור, שהם העכו"ם והרשעים וכו', והעזי פנים נוטלין לעצמן כל הכבוד והמלכות, שמזה נמשך מלכות וכבוד העכו"ם, שיש להם כל הכבוד והמלכות וישראל הם שפלים ונבזים. ולא די שאין לישראל כבוד, אשר באמת כל הכבוד והמלכות ראוי לישראל, כי הכל נברא בשבילם כידוע, אף גם מתגברים העזי פנים על־ידי פגם הכבוד הנ"ל, ונוטלין לעצמן כל הכבוד של ישראל, עד שרוצים לכבש נפשות ישראל בגלות אצלם, כי כשנוטלין לעצמן הכבוד - ממילא נמשכין גם כל הנפשות אצלם, כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרשם, כנ"ל.

וזהו בחינת גלות מצרים וכל הגליות, כי בגלות, אזי כל הכבוד והמלכות הוא אצל העכו"ם, ועל־ידי־זה הם מתגברים, עד שכובשים גם הנפשות עצמן של ישראל בגלות על־ידי גדל עזותם, שעל־ידי־זה לקחו להם כל הכבוד והמלכות, שעל־ידי־זה כובשין, חס ושלום, בגלות גם כל הנפשות, כי שרשם בכבוד, וכנ"ל.

ועל־כן היה טובה גדולה לישראל מה שיוסף ירד בתחלה למצרים וזכה שם לכבוד גדול ונעשה שם מלך, ועל־ידי־זה נמשכו נפשות ישראל לתוך מצרים, כמו שכתוב (בראשית מה, יג): "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה". כי יוסף זכה במצרים לכבוד דקדשה - שהעלה את הכבוד והמלכות מזהמת מצרים וחזר אל הקדשה ליוסף, ועל־ידי הכבוד דקדשה שזכה שם, על־ידי־זה המשיך לשם את כל נפשות בית יעקב, כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרשם כנ"ל, בבחינת "והגדתם לאבי את כל כבודי וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה" - שעל־ידי הכבוד דיקא יבוא אביו עם כל נפשותיו לכאן, כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד, כנ"ל.

וזה היה טובה גדולה לנפשות ישראל, כי אם לאו היו חס ושלום ישראל מכרחין לירד למצרים על־ידי הכבוד והמלכות של מצרים בעצמן, שהיו ממשיכין נפשות ישראל למצרים בעל כרחם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פט:): 'ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל' וכו', ועכשו זכו לירד למצרים על־ידי כבוד דקדשה של יוסף שהמשיך נפשותם לשם וכנ"ל, ועל־ידי־זה היה להם כח וקיום להיות במצרים ולצאת משם:

כי הכל בכחו של יוסף הצדיק, כי אף־על־פי שאחר־כך כשמת יוסף וכל אחיו וכו' גברו מצרים, והמשיכו לעצמן כל הכבוד עד שכבשו נפשות ישראל בגלות, אף־על־פי־כן, כבר היה להם כח להתקים במרירות הגלות, מאחר שעקר ביאתן למצרים היה על־ידי כבוד דקדשה של יוסף, כי עקר חיות הנפשות הוא על־ידי כבוד דקדשה שהוא שרש הנפש, וכנ"ל:

ועל־כן משה רבנו כשהתחיל לשום לבו על צרתן של ישראל, שהם כבושין בגלות זה כמה שנים, והגלות נמשך מהכבוד והמלכות שנפל אל העזי פנים, שהם מלכי העכו"ם וכו' שלוקחין לעצמן כל הכבוד והמלכות, ועל־ידי־זה כובשין נפשות ישראל בגלות כנ"ל, על־כן המעשה ראשונה שראה ששם לבו עליה, היה מה שראה שהכו את ישראל, כמו שכתוב (שמות ב, יא): "וירא איש מצרי מכה איש עברי" וכו'. כי ההכאות והחבלות, הם בעצמן בחינת פגם הכבוד והנפש, שזהו בחינת הגלות, כנ"ל.

וזהו (שם, יג־יד): ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו', ויאמר אכן נודע הדבר. ופרש רש"י: 'אכן נודע הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך'. ולכאורה הדבר תמוה מאד, וכי בשביל חטא זה של מחלקת והכאות שמצא בישראל, בשביל זה ראויים הם לגלות יותר מכל השבעים לשון? הלא העכו"ם הם מלאים עונות ופשעים רבים ועצומים מאלה, כי הם מלאים מלחמות ומחלקת ורציחות וחבלות ושאר מעשים רעים הרבה מאד, ואכתי קשה מה נשתנו ישראל להיות בגלות וכו'?

אבל באמת עקר הכבוד והמלכות והגדלה שיך רק לישראל אשר בשבילם נברא הכל, כמו שכתוב (ישעיה מג, ז): "לכבודי בראתיו" וכו' וישראל נקראים כבודו, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן צד). ואלו לא היה מחלקת בין ישראל בעצמן - לא היה להעכו"ם שום כח לטל הכבוד והמלכות לעצמן, רק עקר כחם הוא מחמת שנפגם הכבוד אצל ישראל בעצמן, על־ידי המחלקת וההכאות וחבלות שמתגברין העזי פנים שבדור, ולוקחין לעצמן כל הכבוד וחולקין על כבוד הצדיקים והכשרים האמתיים ומבזין אותם בכל מיני בזיונות.

ועל־ידי־זה שנפגם הכבוד אצל ישראל בעצמן, על־ידי־זה נפל הכבוד לגמרי, עד שנפל הכבוד להעכו"ם, שגברו על ישראל והחריבו את הבית־המקדש, וכבשו את ישראל בגלות בעונותינו הרבים. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא ט:): שחרבן בית שני לא היה אלא על שנאת חנם.

וכן עכשו בסוף הגלות, שהשם־יתברך מצפה בכל יום להביא את משיח צדקנו, ועקר העכוב הוא על־ידי המחלקת שבין התלמידי חכמים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות קיב:): 'דור שבן דוד בא קטגוריא בין תלמידי חכמים'. כי זהו עקר המעכב ביאת המשיח. כי הבעל־דבר שם לבו על זה מאד, כי הוא רואה שקרוב לבוא עת משיח, כי סוף כל סוף "בא יבא לא יאחר" (חבקוק ב, ג), ומחמת שרואה שממשמשין ובאין ימות המשיח, על־כן הוא מתגבר מאד מאד לעכבו, כמו שני בני אדם שנלחמין זה עם זה, כשרואה האחד שחברו מתגבר עליו וקרוב מאד לנצחו ולתפסו, אזי הוא מתגבר מאד מאד נגד חברו, כמו כן מחמת שרואה הבעל־דבר שקרוב מאד לביאת משיח, והגאלה ממשמשת לבוא, על־כן הניח עצמו לארכו ולרחבו לעכבה, חס ושלום. ועקר העכוב על־ידי המחלקת הגדול שהכניס עכשו בעולם ביותר, וכל העולם מלא מחלקת, וביותר המחלקת הגדול שבין כל הצדיקים והתלמידי חכמים, עד שאין אחד יודע היכן האמת.

כי עקר אריכת הגלות הוא על־ידי המחלקת שבין ישראל בעצמן, כי מחמת המחלקת, וישראל בעצמן פוגמין חס ושלום בכבוד ישראל חבריהם - על־ידי־זה נפגם הכבוד ביותר, כי מחמת שישראל נאחזים ונשרשים מאד בהכבוד דקדשה, כי הכבוד שלהם כנ"ל, על־כן הכבוד נפגם על ידם ביותר, דהינו כשאחד מישראל פוגם בכבוד חברו, שבזה נפגם הכבוד ביותר, מאחר שבא הפגם על־ידי ישראל בעצמן שהם חלקי הכבוד העליון וכו'.

כי עקר שלמות הכבוד דקדשה של ישראל הוא, שכל אחד מישראל יבטל עצמו מאד נגד חברו, ויבטל כבודו מפני כבוד חברו, וזהו עקר שלמות ותקון הכבוד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ד, א): 'איזהו מכבד המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל־א' ב, ל) "כי מכבדי אכבד" וכו'. כי כבוד ישראל הוא כבוד המקום ברוך הוא, מכל שכן וכל שכן התלמידי חכמים והצדיקים והכשרים שבדור - בודאי ראוי להם לכבד זה את זה ביותר, מאחר שיש להם חלק יותר בהכבוד דקדשה, כי כל מי שהוא גדול במעלה - יותר יש לו חלק גדול יותר בהכבוד דקדשה. ועל־כן כשחס ושלום יש מחלקת בין תלמידי חכמים, ואחד פוגם בכבוד חברו, חס ושלום - נפגם הכבוד מאד מאד, מאחר שבא הפגם על־ידי התלמידי חכמים בעצמן, שהם עקר הכבוד שעל־ידי־זה נפגם הכבוד ביותר. כי עקר כל הפגמים הוא דיקא על־ידי־זה האדם שנאחז באותה המדה ביותר, שהוא דיקא יש לו כח לתקן אותה המדה או לקלקלה ביותר, ועל־כן עקר פגם הכבוד הוא על־ידי מחלקת שבין ישראל, והעקר על־ידי מחלקת שבין תלמידי חכמים שיש להם חלק בהכבוד ביותר, שעל־ידי־זה נפגם הכבוד ביותר, עד שנופל הכבוד, חס ושלום, להעכו"ם, שכובשין את ישראל בגלות, שזהו בחינת אריכת הגלות, כנ"ל.

וזהו שאמר משה, כשראה ששני אנשים עברים נצים ומכה אחד את חברו, וגם יש בהם דילטורין שחולקין על הצדיק האמת, ורוצים למסרו, כמו שכתוב שם (שמות ב, יד): "הלהרגני אתה אמר" וכו', על־כן אמר: "אכן נודע הדבר" בודאי. כי בודאי נודע לי הדבר שהייתי תמה מה חטאו ישראל וכו', כי רואה אני שהם ראויים לכך, מאחר שיש בהם מחלקת ודילטורין ופוגמין אחד בכבוד חברו, ובפרט שפוגמין בכבוד הצדיק האמת שהוא משה. ומאחר שהם בעצמן פוגמין בהכבוד, על־ידי־זה נפגם הכבוד ביותר, עד שנפל אליהם ועל־ידי־זה כובשין את ישראל בגלות כנ"ל, כי עקר אחיזתם על־ידי המחלקת שבין ישראל בעצמן כנ"ל. ועל־כן אף־על־פי שהעכו"ם מלאים מחלקת ורציחות הרבה יותר מישראל, אף־על־פי־כן אין הפגם שלהם גדול כל־כך, מאחר שאין להם חלק בהכבוד על־כן אין הכבוד נפגם כל־כך על־ידי המחלקת שלהם בעצמן, ועקר הפגם על־ידי המחלקת שבין ישראל בעצמן וכו':