# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/725/63/8/

ועל־כן אז בשנת ת"ח שהיה אז עת פקידה על ביאת משיח, שהיה מוכן הכבוד לבוא לישראל, אבל מחמת שעדין לא היו ישראל ראויים אז לגאלה, על־כן נתהפך הדבר, כי הכבוד לקח ואסף לעצמו כמה וכמה נפשות ישראל שנהרגו אז על קדוש ה', שזהו בחינת "כבוד ה' יאספך" הנאמר בהתורה הנ"ל, כי הנפשות הנהרגין על קדשת ה' שהוא למען כבוד שמו, הם נאספין ונכללין בכבודו יתברך, כי על־ידי הנהרגין על כבוד שמו על קדוש ה', על־ידי־זה נתגדל ונתקדש ונתכבד כבוד שמו יתברך ביותר. ועל־כן בכל עת שרצה השם־יתברך להגדיל הכבוד דקדשה, ועדין לא היה זמן הגאלה בשלמות - היה בהכרח שימותו נפשות ישראל על קדוש ה'.

וזהו בחינת (שמות כט, מג): "ונקדש בכבדי" הנאמר בהקמת המשכן, כי עקר הכבוד דקדשה - כבוד ה', הוא בהמשכן ובית המקדש, כמו שכתוב (שם מ, לד): "וכבוד ה' מלא את המשכן", "וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים־ב ז, א). ועל־כן בעת הקמת המשכן, שאז ירד הכבוד למטה להשרות שכינת כבודו בישראל. ומחמת שאז עדין לא נתתקן פגם הכבוד בשלמות, כי עדין לא נתתקן אז לגמרי חטא העגל שפגמו בכבוד שמו יתברך, ועשו עבודה־זרה ואמרו (שמות לב, ד): "אלה אלקיך" וכו', ובזה פגמו מאד בכבודו, כי נתנו הכבוד להעבודה־זרה, על־כן מחמת שאז עדין לא נתתקן פגם הכבוד בשלמות, על־ידי־זה נמשך שבזמן שבא הכבוד לישראל, בעת הקמת המשכן נאספו אז אל הכבוד שני נפשות קדושות, שהם נדב ואביהוא שמתו אז בעת הקמת המשכן, בעת שירד ובא הכבוד לישראל, כי הכבוד אספם אליו בבחינת "כבוד ה' יאספך", כנ"ל. וזהו בחינת "ונקדש בכבדי" שנאמר על הסתלקות נפש נדב ואביהוא בעת הקמת המשכן, "ונקדש בכבדי" דיקא, כי דיקא על־ידי הכבוד שירד אז - נסתלקו בבחינת "כבוד ה' יאספך", וכנ"ל.

כי זהו כלל היוצא מתחלת התורה הנ"ל, שכשאין זוכין להמשיך ולקבל הכבוד בשלמות, אזי הכבוד כשבא לאדם, הוא אוסף אליו נפשות, ונסתלקין על־ידי־זה נפשות, חס ושלום. ולהפך, כשזוכין לקבל ולהמשיך הכבוד בשלמות, אזי הכבוד מביא נפשות חדשות, כי הכבוד הוא שרש הנפשות, על־כן או שמאסף נפשות, חס ושלום, או שמביא נפשות וכו', כך מבאר שם. והכל כפי מה שזוכין לתקן הכבוד או לפגם בו, חס ושלום וכנ"ל.

ועל־כן גם בעת שנשא דוד את הארון למקומו - מת עזא (שמואל־ב' ו, ז), זהו גם כן בחינת "ונקדש בכבדי" הנ"ל, כי מיתת עזא ומיתת נדב ואביהוא הם בחינה אחת, כידוע, כי עקר הכבוד הוא בבית־המקדש כנ"ל, וביותר במקום הארון דיקא, כי שם שורה כבוד ה'. ועל־כן כשנשאו הארון למקומו, שזה עקר בחינת המשכת כבוד ה', על־כן על־ידי־זה נסתלק עזא, כי נסתלק על־ידי הכבוד וכנ"ל.

וזהו בחינת שקדם שנתגלה מקום הבית־המקדש בימי דוד, היה דבר מקדם, ומתו כמה אלפים נפשות ישראל, רחמנא לצלן, כמבאר שם בפסוק, שבעת הדבר - נתגלה לדוד מקום בית־המקדש, כמו שכתוב שם (דברי הימים־א כב, א): "ויאמר דויד זהו בית ה' האלקים" וכו'. כי עקר כבוד ה' וישראל הוא במקום הבית־המקדש, ששם עקר כבוד ה', כמו שכתוב (שם־ב ז, א): "וכבוד ה' מלא את הבית", כי כל זמן שלא נבנה הבית־המקדש עדין לא היה כבוד ה' וישראל בשלמות, כמובן בפסוקים, כמו שכתוב (שם־א יז, ה): "ואהיה מתהלך מאהל אל אהל" וכו'. עד שזכו בימי דוד ושלמה שנבנה הבית־המקדש שהוא המנוחה והנחלה, שאז היה עקר כבוד ה' וישראל, ועל־כן בעת שרצה דוד לגלות מקום הבית־המקדש, שהוא עקר הכבוד, נסתלקו אז כמה נפשות, והכל על־ידי הכבוד, בבחינת "כבוד ה' יאספך" וכנ"ל. וכל זה הוא מחמת שעדין לא נתתקן הכבוד בשלמות, וכל זמן שלא נתתקן הכבוד בשלמות, עדין יש אחיזה להדינים וסטרא דמותא בהכבוד, חס ושלום, על־כן בעת שבא הכבוד הגדול מתגברים הם אז, חס ושלום, וגורמים שיסתלקו נפשות אל הכבוד.

כי באמת כל זמן שאין הכבוד נתתקן בשלמות, כשצריכין להמשיך הכבוד דקדשה למטה להגדיל כבוד שמו יתברך - אי אפשר להגדיל כבודו יתברך כי אם על־ידי הסתלקות נפשות ישראל על קדוש ה'. כי מחמת שעדין לא הגיע הזמן שיצא הכבוד מבין הסטרא־אחרא בתכלית השלמות, על־כן הכבוד אוסף אליו נפשות, חס ושלום, בעת שבא להעולם כנ"ל, מחמת שעדין יש בו אחיזת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות" וכו'. אבל באמת על־ידי־זה בעצמו שנסתלקין נפשות קדושים אל הכבוד, על־ידי־זה בעצמו נגדל הכבוד מאד, כי עקר הגדלת הכבוד דקדשה הוא על־ידי רבוי הנפשות הקדושים הנכללים בו, שנסתלקו על קדוש ה' על כבוד שמו יתברך. שעל־ידי־זה נתכבד ונתקדש שמו יתברך למעלה ולמטה, כנ"ל:

וזהו בחינת מיתת נדב ואביהוא ביום הקמת המשכן, בחינת "ונקדש בכבדי" כנ"ל, וכן מיתת עזא בעת שנשאו הארון למקומו, וכן מיתת ישראל בעת שמצאו מקום הבית־המקדש. כי הכל היה על־ידי הכבוד שבא אז כנ"ל, ועל־ידי הסתלקות אלו הנפשות הקדושים, על־ידי־זה נתגדל הכבוד למעלה ולמטה, ונמשך אל הבית־המקדש ואל המשכן, ובלא זה לא היה אפשר להכבוד להתגלות, מחמת שעדין אז לא נתתקן הכבוד בשלמות, כנ"ל. כי כבוד דקדשה נפגם בתחלה על־ידי חטא אדם הראשון כנ"ל, וכן על־ידי חטא העגל וכו' ואז נאמר (שמות לב, ד): "וביום פקדי ופקדתי" וכו', שבעת שיהיה פקידה שיבוא הכבוד למטה, אז חס ושלום "ופקדתי", שגורם לפקד כמה נפשות על־ידי־זה חס ושלום, כנ"ל.

וזהו בחינת גדל ההרגה של שנת ת"ח, מחמת שהיה אז פקידה שיבוא משיח, דהינו שיחזר הכבוד לישראל, אבל אף־על־פי־כן עדין לא נגמר הכבוד אז להתברר בשלמות, על־כן אסף הכבוד אז כמה נפשות שנהרגו אז על קדוש ה' כנ"ל, שזהו בחינת "כבוד ה' יאספך", כנ"ל. ובאמת גם זו לטובה, כי בודאי ינקם נקמת דם עבדיו השפוך ועל־ידי־זה דיקא תהיה הגאלה, וסוף כל סוף תהיה הפקידה לטובה, כי על־ידי־זה שנהרגו אז כמה נפשות - על־ידי־זה תבוא הגאלה שלמה במהרה בימינו, כי כל הנפשות שנהרגו ומתו על קדוש ה' מיום החרבן עד היום - כלם מנויים וספורים אצלו יתברך, ועל־ידי כלם נתרבה ונתגדל ונתכבד ונתקדש שמו יתברך ביותר. כי בזמן הגלות עקר הגדלת כבוד שמו הוא על־ידי המתים ונהרגים על קדוש ה' וכנ"ל, שזהו בחינת מיתת רבי עקיבא וחבריו העשרה הרוגי מלכות שנהרגו על קדוש ה', וכן כל הקדושים, וכמובא בכתבים מזה (שער הגלגולים, הקדמה לו). נמצא שדיקא על־ידי אלו הקדושים נתרבה ונתגדל כבוד שמו, ועל־ידי־זה נזכה במהרה שיבוא כבודו לטובה. כי על־ידי אלו הקדושים נתתקן הכבוד בשלמות, ועכשו מוכן הכבוד לבוא עלינו במהרה לטובה, ויביא לנו נפשות חדשות רבות, בבחינת "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה", שזהו בחינת קבוץ גליות על־ידי הכבוד, בחינת "הביאי בני ובנותי וכו', כל הנקרא בשמי ולכבודי" וכו' וכנ"ל, אמן ואמן: