# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/725/63/9/

ובשביל זה מתענין בכ' סיון, כי התענית הוא בחינת שבירת ותקון תאות אכילה, שעל־ידי־זה עולה הכבוד מבין העזי פנים כנ"ל. כי עקר הצרה וההרגה הגדולה שהיתה אז בשנת ת"ח - היה על־ידי פגם הכבוד שנפל בין העזי פנים, שזה עקר הגלות. ועל־כן מתקנין זאת על־ידי התענית, שהוא תקון תאות אכילה שעל־ידי־זה עולה הכבוד מהם, כנ"ל. וזהו בחינת כל הארבע תעניות שמתענין על חרבן בית־המקדש, שהוא גם כן בשביל זה בשביל לתקן פגם תאות אכילה, כדי להעלות הכבוד מן העזי פנים שהם העכו"ם וכו' שנפל הכבוד אליהם שמזה עקר הגלות, כנ"ל.

ועל־כן צריכין להרבות בצדקה ביום התענית, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, שעקר התענית הוא הצדקה, כמו שכתוב (ברכות ו:): 'אגרא דתעניתא צדקתא' (השכר של התענית - צדקה). כי עקר עלית הכבוד הוא על־ידי הצדקה, כנ"ל, כי הצדקה מעלת הכבוד מבחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות", בבחינת (שם י, ב): "צדקה תציל ממות", כמבאר שם, הינו שמצלת מסטרא דמותא שבא על־ידי חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם תאות אכילה, כמו שכתוב (בראשית ב, יז): "כי ביום אכלך ממנו" וכו', שעל־ידי פגם זה - נפגם הכבוד, כנ"ל. ואז יכול להיות כשבא הכבוד שיהיה על־ידי־זה הסתלקות הנפש בלא עתו, חס ושלום כנ"ל, שעל־ידי־זה היה ההרגה של כ' סיון, וכל ההרגות וכל הגליות, כנ"ל. והצדקה מצלת מזה ומעלת הכבוד מן העזי פנים, ואז כשאין סטרא דמותא נאחזת בהכבוד כלל, אז בא הכבוד רק לטובה, כמו שיהיה לעתיד בימי המשיח במהרה בימינו, שיבוא הכבוד לטוב, שיבואו על־ידי־זה כמה נפשות וכו', כנ"ל: