# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/764/62/

ארבעה אבות נזיקין השור וכו' (בבא קמא ב.):

על־פי מה שמבאר במאמר 'וביום הבכורים' (סימן נו) שמלכות הרשעה, שהיא כנגד מלכות דקדשה, מתגברת לאסף ולכנס ממון, כי שם כל הניצוצות הקדשה, ועל־כן היא מתגברת בתאות ממון וכו'. אבל יש כח במלכות דקדשה להוציא בלעו מפיו, בבחינת "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (קהלת ח, ט) - שמוציאין מהם כל הקדשה ונעשה מזה תורה גבה מאד דיקא וכו', עין שם. ומלכות הרשעה הוא מלכות המן עמלק, שרודף אחר מחנה דן, בחינת מלכות דקדשה, עין שם:

וזה בחינת 'ארבעה אבות נזיקין', שהם בחינת מלכות הרשעה, שהם מזיקין ממון ישראל, כי הם מתגברין על הממון לפגם אותו, מחמת ששם כל הטוב כנ"ל. ועל־כן הם ארבעה, כי מלכות דקדשה היא בחינת ד', וכשנופל ונפגם בחינת הד' שהיא מלכות דקדשה, אזי נעשה מזה בחינת ד' מלכיות, שהם מלכות הרשעה בחינת עמלק שכלול מכל הד' מלכיות, כמובא כל זה במאמר 'מישרא דסכינא' (סימן ל), על־כן הם מתגברים על הממון להזיקו, כי מלכות דקדשה תקונה ושלמותה על־ידי שונא בצע - לשנא הממון בתכלית השנאה, כמבאר שם במאמר 'מישרא' הנ"ל.

ועל־כן להפך, מלכות דסטרא־אחרא, שהם הארבע מלכיות, מתגברין להזיק ממון ישראל, דהינו שמתגברין בתאות ממון, שבזה הם מזיקין ממון ישראל שפע קדש - להכניסו אל התאוה, שהיא מסטרא־אחרא, חס ושלום, כי עקר הגליות הם רק על־ידי הממון, כי שם כל הניצוצות הקדושות, והם מתגברים להוציאם לחוץ, חס ושלום על־ידי תאות ממון, ועל־ידי מה שגוזלין לממון ישראל, כי הם בחינה אחת, דהינו גזלתם ממש והתגברות התאוה על ישראל, כי הכל כדי לינק ולקבל משפע קדש הגנוז בממון, כנ"ל.

אבל יש כח במלכות דקדשה להוציא בלעם מפיהם כנ"ל, וזה בחינת שצריכים לשלם במיטב (חשן משפט, סימן שפט, סעיף ב), כמו שכתוב (שמות כב, ד): "מיטב שדהו" וכו', כי מוציאין כל הטוב מהם, ואדרבא, אפלו כל הניצוצות והטוב שהיה ביניהם מכבר - מוציאין מהם, על־ידי שנתקבץ הטוב יחד, על־ידי שהתגברו וינקו עוד הרבה טוב, שעל־ידי־זה נתקבץ ונתחבר ונדבק הניצוצות שהיו שם מכבר, שלא היו יכולים לצאת, ועכשו נתחברים בזה הטוב הנ"ל. ואחר־כך יוצא מהם הכל כנ"ל, שזה בחינת "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (קהלת ח, ט), כי על־ידי שליטתם והתגברותם נשאר אצלם הרע לבד בלי שום טוב, שזהו מפלתם, כי כל הטוב יוצא מהם. וזה בחינת מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - שכל הטוב שהיה כבוש ביניהם צריכים לשלם ולהחזיר לבעלים אל הקדשה, כנ"ל.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא י:): שהנזק והמזיק בתשלומין, כי "המת יהיה לו" (שמות כא, לד) - 'שהבעלים מטפלין בנבלה', כי הנזקין, שהם ישראל, שמתגברין עליהם המזיקין שהם האמות בתאות ממון כנ"ל, ועל־ידי־זה נזק ממונם כנ"ל, הם צריכין לקבל את הנבלה המתה - לטפל בה למכרה, לברר הטוב והחיות, דהינו ניצוצות הקדשה של ממון ישראל שנשאר בה עדין. וזה מטל על הבעלים הנזקין שהם הישראל, כי להם לבד זה הכח לברר ולהוציא הטוב מן המתים והנשברים, כי גם הם חיבים בזה וראוי להם לסבל גם כן קצת בהזק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם): והנזק והמזיק בתשלומין - שגם על הנזק חל תשלומי ההזק, הינו שבודאי צריכין לתקן את אשר נמשכו אחריהם עד שנזוקו, כי אנו צריכין לשמר עצמנו מן ההזק, הינו לבלי למשך אחר תאותיהם כנ"ל, ועל־כן כשלא שמרו עצמן עד שנזוקו מהם, דהינו שהתגברו עליהם כנ"ל - צריכין לטפל בנבלה המתה לברר הטוב ממנה, דהינו הממון שנשאר בה כנ"ל. ומותר ההזק - מוציאין מן המזיקין שמעמידין אותן בדין וצריכין לשלם במיטב כנ"ל, דהינו שמוציאין הטוב מהם, כנ"ל.

וזה נעשה על־ידי השלשה דינים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ב.): 'דיני נזיקין בשלשה'. כי השלשה דינים הם בחינת השלשה אבות, שהם בחינת שלש רגלים, שבהם עולה המלכות מביניהם, ואזי נכנע הסטרא־אחרא שהיא מלכות הרשעה, הינו שמוציאין הטוב מהם שמשלמין במיטב כנ"ל, ועין שם לעיל בהלכות דינים שזה בחינת שלשה דינים, עין שם.

ועל־כן נקראים אבות נזיקין - כנגד מלכות דקדשה, שעקר שלמותה על־ידי שלשה אבות, כמובא (זהר משפטים קיח.), שזה בחינת שלש רגלים כנ"ל, כמובא במאמר 'מישרא' הנ"ל, ואת זה לעמת זה, מלכות הרשעה, מקבלין מאבות הטמאה, שעקרם המת, שהוא אבי אבות הטמאה שהוא בחינת עמלק, כמובא (עין ספר הלקוטים בשלח), והם מקבלין משם, כי הוא כלל כלם, כמו שכתוב (במדבר כד, כ): "ראשית גוים עמלק", כמו שכתב רבנו ז"ל שם, ועל־כן נקרא מלכות הרשעה - 'ארבעה אבות נזיקין'.

וזה שאמרו במשנה (בבא קמא ב.) לא הרי זה כהרי זה ולא הרי זה כהרי זה, כי הם בחינת עולם הפרוד, בחינת "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב, י) - הפך מלכות דקדשה שהיא בחינת ד' דאחד בחינת אחדות פשוט. ועל־כן אין בהם אחדות והשתוות רק מפרדין ומחלקין זה מזה, ואין בהם צד השוה, כי אם שדרכן להזיק כנ"ל, וכשהזיק משלמין במיטב, כנ"ל.

ויש לפרש השור - הוא בחינת יון שאמרו: 'כתבו לכם על קרן השור' וכו' (בראשית־רבה ב, ד), 'קרן השור' דיקא, בחינת השור - שהוא בחינת הקרן. והבור - זה מלכות הרשעה מלכות אדום שהוא עמלק, שהוא מוכן לתקלה, כי 'בור דא טחול' (תקוני זהר, תקון מח, פה.), לילית, אמא דערב־רב תאות נאוף (זהר בראשית כז:), שזה בחינת עמלק, כמובא (תקוני זהר, תקון סט, קטו:). והמבעה - זה השן, בחינת אכילה, בחינת פרס ומדי שאוכלין בשר כדב וכו' (מגלה יא.), גם מדי התגברו על ישראל על־ידי אכילה בימי אחשורוש על שנהנו מסעדתו של אותו רשע (שם יב.). וההבער - זה בבל נבוכדנצר שהבעיר אש בבית־המקדש. ואין מוכן לתקלה כמו הבור שהוא עמלק, תאוה הכלליות, רע הכולל, כי כלול מכלם, כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא ה:), אי כתב בור וחד מניהו הוי ילפינן כלהו (אם היה נכתב בור, ועוד אחד מהאבות נזיקין, היינו יכולים ללמד מהם את כל הארבעה אבות נזיקין). כי בור כלול מכלם, שהוא בחינת מלכות עמלק שכלול מכלם כנ"ל, וממנו נלמדין כלם, כי הכל נלמדו ממנו, כמו שפרש רש"י (לדברים כה, יח) על פסוק (במדבר כד, כ): "ראשית גוים עמלק" - שהוא נזדוג לישראל תחלה, משל לאמבטי רותחת וכו' בא זה והפשירה בפניהם, נמצא, שממנו למדו הכל להזדוג לישראל להזיק להם, חס ושלום. ומסיק בגמרא (תוספות בבא קמא ב. דבור המתחיל 'ולא זה וזה'), שלא נכתבו כלם אלא להגדיל תורה ויאדיר, כי באמת על־ידי הארבעה אבות נזיקין שהם הארבע מלכיות - על ידם דיקא "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא), כי אחר־כך מוציאין מהם בלעם מפיהם, בבחינת (איוב כ, טו): "חיל בלע ויקאנו", ועושין מזה תורה שנקראת "אשת חיל", נמצא, שדיקא על ידם נגדלת התורה:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא ב.): 'אבות מכלל דאיכא תולדות', כי אלו הארבע מלכיות הם כלליות השבעים אמין, נמצא, שיש להם תולדות, דהינו השבעים אמין שמתפשטין מהם.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שם ל.): האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקים מלי דנזיקין (מי שרוצה להיות חסיד - שיזהר לקים את דיני נזיקין). חסיד - זה בחינת אברהם איש החסד, ששלמות עלית המלכות מן הארבע מלכיות על ידו, בבחינת (ישעיה טז, ה): "והוכן בחסד כסא", ועל־כן רדף אחרי הארבעה מלכים, כמו שמבאר כל זה במאמר 'מישרא' הנ"ל. וזה ליקיים מלי דנזיקין - להכניע הארבע מלכיות ארבעה אבות נזיקין, ואזי היא בחינת חסיד, בחינת אברהם איש החסד, כנ"ל. וזה שאמרו עוד לקים מלי דאבות - הינו הך, כי שלמות המלכות על־ידי האבות, כנ"ל: