# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/797/61/4/

נמצא, שעקר השמירה על־ידי שמברר ומעלה הנפשות וממשיך תורה בחינת השגחה שלמה כנ"ל, וזה בחינת החלוקי דינים שיש בין השומרים. והכלל, שכל מי שמקבל הנאה יותר מהדבר הנשמר - חיב בשמירה יתרה, ועל־כן שומר חנם שאין לו שום הנאה - פטור על הכל, והשומר שכר והשוכר שיש להם קצת הנאה - חיבין במקצת ופטורין במקצת, והשואל שכל הנאה שלו - חיב בכל, הכל כפי רב ההנאה שיש לו מהדבר הנשמר. כי כל הנאות הם בחינת נפשות, כי נפש זה בחינת רצון, כמו שמבאר לעיל במאמר הנ"ל.

וכשיש לו תאוה ורצון לדבר שבקדשה - זה בחינת נפש דקדשה, וכן להפך חס ושלום, וצריך לברר הנפשות, דהינו כל הרצונות והתאות והכסופין ולהעלותם כלם להשם־יתברך, בבחינת "אריתי מורי עם בשמי" (שיר־השירים ה, א), כמבאר במאמר הנ"ל, וכשזוכה לבררם ולהעלותם הוא ממשיך תורה בחינת השגחה, כנ"ל.

נמצא, שעקר ברור ועלית הנפשות הוא תלוי במי שמקבל הנאה מהדבר, כי ההנאה הוא בחינת נפש ואז כשיש לו הנאה מהדבר הוא צריך לברר ולהעלות את הנפש ועל־ידי־זה ממשיך בחינת תורה בחינת השגחה, כנ"ל. ועל־כן כפי ההנאה שמקבל מהדבר, כמו כן חל עליו החיוב להעלות הנפשות והרצונות המלבשין בההנאות ולבררם ולהעלותם להשם־יתברך לבד ועל־ידי־זה ממשיך תורה בחינת השגחה, וזה עקר השמירה כנ"ל. ועל־כן כל מה שמקבל הנאה ביותר מהדבר - חל עליו חיוב השמירה ביותר, כי עליו חל החיוב של עלית הנפשות וכו' ביותר, שזהו עקר השמירה, כנ"ל: