# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/797/61/5/

ועל־פי זה נוכל לומר שזהו בחינת שמירה בבעלים שפטרה התורה, כמו שכתוב (שמות כב, יג): "בעליו אין עמו שלם ישלם אם בעליו עמו לא ישלם". כי באמת עקר הברור ועלית הנפשות שיש בכל דבר הוא על־ידי הבעלים של הדבר דיקא, כי אלו החפצים הם שלו וכל ההנאות שיש בהם שהם בחינת נפשות הם שלו, ועליו לבררם ולהעלותם, כי באמת כל החפצים שהם העשירות של האדם הם בחינת שרש הנפשות, כי כל הנפשות שרשם בעשירות כנ"ל, כמבאר בדברי רבנו באר היטב במקום אחר (סימן סח). אבל האדם בעצמו הוא למעלה מהעשירות שלו, אף־על־פי שהוא שרש הנפשות, כי העשירות הוא תחת יד האדם, והאדם הוא למעלה ממנו, כי עקר האדם מה שנקרא אדם זה בחינת הדעת, שהוא נקרא אדם, כידוע (של"ה פרשת בשלח), והדעת שהוא עקר האדם הוא למעלה משרש הנפשות שהוא העשירות. ועל־כן על־ידי הדעת הוא יכול לברר הנפשות ולהעלותם ולהמשיך תורה וכו' כנ"ל, שזהו עקר השמירה כנ"ל, וזהו בחינת הבעלים של הדבר, כי הדעת הוא בחינת הבעלים של העשירות שהוא שרש הנפשות, כידוע. ועל־כן עקר עלית הנפשות, שעל־ידי־זה עקר השמירה הוא על־ידי הבעלים דיקא, כי הם דיקא יכולים להעלות הנפשות וכו', כי הם בעלים וכנ"ל.

ועקר החיוב של השומרים הוא, מאחר שהבעלים נסתלקו משמירת הדבר, ותכף כשמסתלקים עיניהם משמירתו ואינם רוצים להשגיח בעצמם על זה החפץ ולשמרו, אזי יוצא הדבר מרשות הבעלים, ואזי נכנס ברשות השומר לענין שמירה, ועל־כן חיוב השומרים מתחיל משעה שנסתלקו הבעלים משמירתו, כמבאר בשלחן ערוך (חשן משפט סימן רצא, סעיף ה) [ואפלו לדעה שניה שסובר שאין החיוב מתחיל רק משעת משיכה, כי הם סוברים, כי אף על פי שנסתלקו הבעלים משמירתו ואינם רוצים עוד לעסק בזה הדבר להעלותו כנ"ל, להמשיך עליו השגחתו יתברך, אף על פי כן עדין לא נכנס ברשות השומר עד שימשך, אבל על כל פנים אין הדבר יוצא מרשות הבעלים כי אם על ידי שמסתלק משמירתו], דהינו שאינו רוצה עוד לעסק לברר ולהעלות הנפשות שיש בזה הדבר ולהמשיך השגחה על־ידי־זה כנ"ל, כי מוסרו לידי השומר, ואזי חל על השומר חיוב הזה להעלות הנפשות ולהמשיך השגחה, שזהו עקר השמירה של הארבעה שומרין הכתובים בתורה, כנ"ל.

ועל־כן כשהבעלים עם השומר במלאכתו בשעת שאלה, אזי אין הדבר יוצא כלל מרשות הבעלים לענין שמירה. כי זה כלל, שכל דבר מושך עצמו לשרשו, וכל המלאכות שאנו עושין - הכל הוא בשביל ברורים, הינו בבחינה הנ"ל, כי על־ידי המלאכות והמשא־ומתן שעושין, על־ידי־זה מבררין ומעלין הנפשות בבחינת מין נוקבין וממשיכין תורה וכו'.

וזה בחינת 'טוב תורה עם דרך ארץ' וכו' (אבות ב, ב), וזה בחינת (שם ג, יז): 'אם אין קמח אין תורה', כי על־ידי הקמח, דהינו הפרנסה בחינת דרך ארץ, דהינו מלאכה ומשא ומתן, על־ידי־זה דיקא ממשיכין תורה, על־ידי שמבררין על־ידי המלאכה את הנפשות ומעלין אותן וממשיכין תורה, כנ"ל.

וזה בחינת (שמות לה, ב): ששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי שבת. כי שבת הוא בחינת התורה, כי בשבת נתנה תורה [כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פו:)], כי התורה היא תלת גונין דעינא ובת עין כנ"ל, וזה בחינת שבת, בחינת שין בת וכו', כמובא במקום אחר (סימן עט), שין תלת גונין דעינא ובת עין. וזהו ששת ימים תעשה מלאכתך - דהינו לברר ולהעלות נפשות, ועל־ידי־זה ויום השביעי שבת, כי על־ידי־זה זוכין לבחינת שבת בחינת המשכת התורה, כנ"ל. ועל־כן עקר המשכת התורה, דהינו חדושין דאוריתא הוא בשבת, כי שבת הוא בחינת התורה, והכל כפי מה שזכה לברר הנפשות בימי החל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ג.): 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'.

נמצא, שכל המלאכות הם בחינת ברורין, הינו בבחינה הנ"ל, לברר ולהעלות הנפשות ולהמשיך תורה כנ"ל. ועל־כן כשהבעלים של החפץ הם עם השומר במלאכתו, הינו שגם הבעלים רוצים לסיע את השומר במלאכתו, דהינו לברר ברורים וכו' כנ"ל, שגם הבעלים עוסקים בשעת שאלה עם השומר במלאכתו לסיע לו לברר ברורים להעלות נפשות ולהמשיך תורה, שזה עקר מלאכתו של אדם כנ"ל, ועל־כן מאחר שהבעלים עוסקים במלאכתו של שומר בשעת שאלה לברר ברורים של השומר וכו', על־כן תכף אלו הנפשות שיש בהדבר הנשמר אינם יוצאים כלל מרשות הבעלים, כי הם נמשכין לשרשם להבעלים שלהם, שהוא יבררם ויעלה אותם, כי באמת עקר הברור שלהם על־ידו דיקא כנ"ל, רק שהוא רוצה להסתלק מהם ולמסרם ליד השומר, ומאחר שהוא מסיע את השומר במלאכתו לברר עמו ברורים, דהינו להעלות נפשות וכו', על־כן אלו הנפשות שיש בדברים של הבעלים - נמשכין לשרשם שהוא יבררם, מאחר שעוסק בברורים של השומר, ועל־כן אינם יוצאים כלל מרשות הבעלים.

ועל־כן השומר פטור בשמירתם, כי עקר השמירה על־ידי ברור ועלית הנפשות, שעל־ידי־זה ממשיכין השגחה שזהו עקר השמירה כנ"ל, ומאחר שאלו הנפשות נמשכין לשרשם לבעלים שלהם מאחר שעוסק גם־כן עם השומר במלאכתו - לברר ולהעלות נפשות כנ"ל נמצא שחזרה השמירה להבעלים, כי עקר השמירה על־ידי עלית הנפשות כנ"ל, ועל־כן פטור השומר מכל מיני הזק, כי אין ההזק על־ידו, כי הוא אינו יכול לבררם ולהעלותם שזהו עקר השמירה, כי הם נמשכים לשרשם לבעלים שלהם מאחר שהם עמו במלאכת הברור ועלית נפשות וכו' כנ"ל, כי עקר השמירה על־ידי־זה השגחתו יתברך לבד, שנמשך על־ידי ברור ועלית הנפשות, כנ"ל:

ושארי הלכות נכללו בהלכות הארבעה שומרים:

תם ונשלם