# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/909/62/2/

וזה בחינת גדל הרחמנות העצום שיש על יתומים קטנים. ועל־כן צריכין למנות להם אפוטרופוס שהוא אבי יתומים, כמו שפרש רש"י על תבת 'אפוטרופוס' שהוא לשון אבי יתומים, עין שם. כי באמת עקר החיות הבנים קטנים הוא מאביהם שהוא חיותם ממש, כי עקר חיות האדם הוא רק מהשכל שהוא עקר חיות האדם, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה" וכו' וכמובן במאמר הנ"ל. ועל־כן הבנים קטנים שאין דעתם שלמה עדין - עקר חיותם מאביהם שהוא מאיר בהם הדעת על־ידי שמשתדל בצרכיהם ומשגיח עליהם בכל הדברים, שעל־ידי־זה מאיר בהם דעתו והוא עקר חיותם כנ"ל. כי אב ובן זה בחינת פנימי ומקיף, כמובן בספרים.

וזה בחינת גדל החיוב שמחיב האדם להניח בנים בעולם, כי עקר בריאת האדם בעולם־הזה הוא בשביל שימשיך שכל הפנים - שהוא בחינת מקיף - בעולם־הזה, כדי שיגלה אלקותו יתברך בעולם, כי בכלליות העולמות, כלל העולם־הזה הוא בבחינת פנימי והעולם־הבא הוא בחינת שכל המקיף, כי כל מה שיש בעולם־הזה אפשר להבין ולהשיג, אבל עולם־הבא "עין לא ראתה" וכו' (ישעיה סד, ג), כי הוא בחינת מקיף שאי אפשר להשיג. וצריך האדם להמשיך שכל המקיף שהוא בחינת אב, בחינת עולם־הבא לתוך פנימיות השכל בעולם־הזה להמשיך השכל ממקיף לפנימי מאב לבן, מעולם־הבא לעולם־הזה, ובשביל זה עקר בריאת האדם, כי עקר הוא הדעת וכנ"ל וכמובן במאמר הנ"ל, וכאשר נשמע מפיו הקדוש מענין זה בעת שהיה עוסק בדברי המאמר הנ"ל.

וזה בחינת בנים שמחיבים להניח אחריו בזה העולם, כי הבן נמשך ממח האב ומי שזוכה להניח בן - זה בחינת שהמשיך שכל המקיף לפנימי, כי מהאב נמשך הבן, דהינו ממקיף לפנימי, כי אב ובן הם בחינת מקיף ופנימי, וכמובן במאמר 'בראשית ברא, מאמר וחצי מאמר, אב ובן', עין שם (סימן כב).

ועל־כן על־ידי שמניח אחריו בן, על־ידי־זה דיקא זוכה ליעול לפרגודא דמלכא (להכנס למחיצת המלך), לזכות לעלות לעולם־הבא, ובלא זה, חס ושלום, אי אפשר לו לעלות, כמובא בזהר (משפטים קא.). כי כל אחד כפי מה שזוכה בעולם־הזה להשיג ולהבין ולעשות מהמקיף פנימי, כמו כן זוכה בעולם־הבא למקיפים עליונים אחרים, וזה עקר שעשוע ותענוג עולם־הבא. ועל־כן על־ידי שהניח בן, שזה בחינת שהמשיך השכל והמח מאב לבן, ממקיף לפנימי, על־ידי־זה הוא זוכה למקיפים אחרים בעולם־הבא, ועל־כן האב זוכה לעלות בעולם־הבא על־ידי שהניח אחריו בנים דיקא, אבל כשאין זוכה, חס ושלום להניח בנים - אי אפשר לו לעלות, מאחר שלא זכה בעולם־הזה להרבות ולהגדיל הדעת, שבשביל זה בא לעולם, להגדיל הדעת ולעשות ממקיף פנימי, שזה בחינת בנים כנ"ל, ואז זוכה למקיפים אחרים שזהו בחינת עולם־הבא כנ"ל. אבל כשלא הגדיל הדעת, חס ושלום, ולא הניח בנים ולא המשיך השכל מאב לבן, ממקיף לפנימי, אינו יכול לזכות למקיפים אחרים שהם שעשוע עולם־הבא:

וזה שהביא רבנו ז"ל במאמר הנ"ל ענין יבום (באות ו), ולכאורה אין לו קשר גמור ענין יבום למאמר הנ"ל, אך על־פי הנ"ל הכל אחד, כי ענין הנ"ל להמשיך ממקיף לפנימי, וענין בנים שמחיבים להניח בעולם־הזה הכל אחד וכנ"ל, ועל־כן מגיע הירשה להבנים מאחר שהם בחינת המשכת השכל ממקיף לפנימי, שזהו עקר שלמות והגדלת הדעת כנ"ל. ומשם נמשכין כל ההשפעות כנ"ל, 'דעת קנית מה חסרת'. ועל־כן נמשכת כל ההשפעה וכל העשירות מהאב לבן, כי כמו שנמשך הדעת מאב לבן - כמו כן נמשכין עמו כל ההשפעות והעשירות, שזהו בחינת הירשה השיך לבנים, כי כל ההשפעות נמשכין מהדעת, כנ"ל.

נמצא, שאב ובן הם בחינת מקיף ופנימי, ועל־כן עקר חיות הבנים על־ידי האב שמאיר עליהם הדעת, שהוא עקר החיות כנ"ל, כי הפנימי מקבל חיות מהמקיף כנ"ל. ועל־כן כשנסתלק האב הרי הוא כאלו נסתלק חיותם ממש, מחמת שאין מי שיאיר בהם דעתו שהוא עקר חיותם.

ועל־כן האב קדם מיתתו צריך למנות להם אפוטרופוס, והאפוטרופוס נקרא אבי יתומים, כי הוא נעשה בחינת אבי יתומים ממש, מאחר שמשגיח עליהם בדעתו ומאיר עליהם דעתו, ועל־ידי־זה ממשיך עליהם בחינת הארת האב, שהוא הארת הדעת מאב לבן כנ"ל. ועל־כן האב בעצמו צריך למנות להם אפוטרופוס, כדי שיהיה להאפוטרופוס התקשרות עם האב בעצמו, ויהיה לו כח לאחר הסתלקותו להמשיך הארת האב לבנים על־ידי שמנהו האב בעצמו ומסר לו כחו, ועל־ידי־זה יש לו כח להמשיך הארת האב לבנים אחר הסתלקותו, ולהאיר בהם הדעת להחיות אותם, שזהו עקר בחינת האפוטרופסות, כנ"ל: