# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/909/62/4/

נמצא, שעקר השבועה הוא בחינת שמקשר וממשיך הארת המקיף לפנים, מעולם־הבא לעולם־הזה מאב לבן כנ"ל. ועל־כן כשהבית־דין ממנין אפוטרופוס - מטילין עליו שבועה, שהוא בחינת התקשרות הנ"ל, כדי שיוכל האפוטרופוס להמשיך הארת האב לבן מעולם־הבא לעולם־הזה, שזהו עקר בחינת האפטרופסות - להמשיך הארת האב לבן מעולם־הבא לעולם־הזה, שזהו עקר בחינת האפטרופסות, כי הוא צריך שיהיה נעשה אבי יתומים ממש, להמשיך להבנים הארת האב, וזה נעשה על־ידי השבועה שמטילין עליו, כי על־ידי השבועה שמקשרין וממשיכין מאב לבן, ממקיף לפנימי, מעולם־הבא לעולם־הזה, שזהו עקר בחינת האפטרופסות כנ"ל, ואזי אינו חשוד עוד שיעלים מממונם, מאחר שמקשר וממשיך מאב לבן על־ידי השבועה ונעשה אבי יתומים ממש, ואזי רחמי האב על הבן, ואזי בודאי לא יעלים ממונם כלל, כי עקר רחמי האב על הבן, בחינת כרחם אב על בנים (תהלים קג, יג) - הוא רק בחינת הארת הדעת שמאיר בהם, כי הדעת הוא הרחמים, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן נו):

אבל כשמנהו האב בעצמו - אין צריך לשבע, כי על־ידי שמנהו אבי יתומים בעצמו לאפוטרופוס נתקשר ממילא להאב, ויש לו כח להמשיך הארת האב לבנים, על־ידי שאביהם בעצמו התקשר עמו בחייו ומסר לו כחו ומנהו לאפוטרופוס, ואזי תכף כשנסתלק מתלבש בו הארת האב, ועל־כן יש לו כח להחיות הבנים להאיר בהם הדעת מאב לבן, מאחר שאביהם בעצמו התקשר עמו בחייו ומסר לו כחו ודעתו, ועל־כן אין צריכים לשבע כי נתקשר ממילא, כנ"ל.

אבל כשלא מנהו בעצמו אף־על־פי שיש להבית־דין כח למנות אפוטרופוס, אף־על־פי־כן צריך שיהיה לו איזה בחינת התקשרות להאב, כדי שיוכל להמשיך השכל והחיות מאב לבן וכו', שזהו עקר בחינת האפטרופסות, ועל־כן הוא צריך שבועה, כי על־ידי בחינת השבועה, שהוא בחינת התקשרות בין עולם־הזה ועולם־הבא, בין אב לבן, בין פנימי למקיף, על־ידי־זה יש כח להאפוטרופוס להיות נעשה אבי יתומים ממש, כי נתקשר על־ידי השבועה שמטילין עליו וממשיך הארת הדעת מאב לבן וכו' ואזי נעשה אבי יתומים ממש, כי מאיר בהם הדעת מאב לבן, ממקיף לפנימי, שזהו עקר בחינת האפטרופסות כנ"ל; ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: