# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/909/63/13/

נחזר לענין ראשון, וזה בחינת אפוטרופוס, וזה לשון השלחן ערוך סימן רצ סעיף א': מי שמת והניח יורשים קטנים וכו' - צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים וכו'. ואם לא מנהו - בית־דין חיבים להעמיד להם אפוטרופוס וכו'. ומבאר במשנה ומובא בשלחן ערוך סעיף טז: שאפוטרופוס שמנהו בית־דין - צריך לשבע בנקיטת חפץ, אבל מנהו אבי יתומים - אין צריך לשבע.

כי כל אדם צריך לראות ולהשתדל לתקן בחינת מלכות שלו, שהוא נתתקן על־ידי תקון קול הנגינה שהוא מחין וחיות המלכות כנ"ל, וכמבאר בסוף התורה הנ"ל על המשנה (אבות א, ו): 'עשה לך רב וקנה לך חבר', עין שם. כי עקר האדם בא לזה העולם רק בשביל זה כדי לתקן חלקי המלכות שיש בו, כי כפי שמתקן חלק המלכות שלו בקדשה ובטהרה, כמו כן הוא מעלה ומרומם מלכותו יתברך, כביכול, אשר רק בשביל זה בא האדם לזה העולם - כדי שיגדל וינשא ויפרסם מלכותו יתברך, כי כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא לא בראו אלא לכבודו שהוא בחינת מלכות. והכל נברא בשביל האדם הבעל־בחירה שהוא עקר הבריאה, שנברא בשביל זה כדי שיגדל כבוד מלכותו, כמו שכתוב (תהלים קמה, יא): "כבוד מלכותך יאמרו וכו' להודיע וכו' וכבוד הדר מלכותו" וכו'. וכל העשירות והחפצים של האדם הם בחינת מלכות, כי העשירות הוא בחינת מלכות, בחינת כבוד, כמו שכתוב (דברי הימים־א' כט, יב): "והעשר והכבוד מלפניך". ועל־כן בספר משלי מכנה כמה פעמים 'המלך' בשם 'עשיר', כמו שכתוב (משלי כב, ז): "עשיר ברשים ימשל", וכתיב (שם): "נותן לעשיר" וכו', שפרושו: 'מלך', כמו שפרש רש"י שם.

ועל־כן צריך האדם לזהר מאד כל ימי חייו, שבכל מה שחננו ה' איזה עשירות וחפצים - שיתנהג בו בקדשה גדולה על־פי התורה, שישתדל שיתגדל כבוד מלכותו יתברך על־ידי עשירותו וחפציו וכו', כמו שכתוב (משלי ג, ט): "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך". ועקר בנין וחיות המלכות הוא על־ידי הקול כנ"ל, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (רש"י שם): 'אל תקרי מהונך אלא מגרונך', דהינו קול נגינה שיוצא מהגרון, כי הקול נגינה הוא קיום המלכות, שהוא בחינת הון ועשירות. נמצא, שהונך וגרונך הם בחינה אחת, וזהו 'אל תקרי מהונך אלא מגרונך', וכנ"ל.

כי עקר הנהגת המלכות והעשירות הוא על־ידי קול והדבור, כי כל אחד כפי הממשלה שיש לו, הן שהוא מושל בביתו על עשירותו וחפציו, הן שיש לו איזה ממשלה ומלכות על אחרים, כל אחד מנהיג הממשלה והמלכות שלו על־ידי הדבור והקול, שעל־ידו הוא מושל ומצוה איך להתנהג בכל הדברים שתחת ממשלתו. ועל־כן הדבור הוא בחינת מלכות, כמו שמבאר במקום אחר (סימן יא) ועקר חיות הדבור הוא הקול, כי הקול מנהיג לדבור, ועל־כן מקולו של אדם נכר בחינת המלכות שלו, כמו שמבאר אצל התורה מישרא דסכינא וכו' (בסימן ל), עין שם. כי הממשלה של האדם נכר בקולו, כנראה בחוש שמי שיש לו ממשלה על איזה דבר, כגון על עשירותו וחפציו כשאומר ומצוה איך להתנהג, אזי קולו חזק ועז בדרך ממשלה בחינת (שמות לב, יח) "קול ענות גבורה", בחינת (משלי יח, כג): "עשיר יענה עזות".

אבל מי שאין לו ממשלה על אותו הדבר, כשאומר לפעמים איזה דעה - הוא בקול חלוש ונמוך בחינת "קול ענות חלושה", כי מאחר שאין לו ממשלה שם - קולו נמוך וחלוש, כי המלכות כפי הקול, כי הקול הוא חיות וקיום המלכות כנ"ל. וזה שהביא אדמו"ר ז"ל שם זה הענין, כי יש קול ענות גבורה ויש קול ענות חלושה לענין בחינת המלכות שיש בכל אחד - שנכר בקולו, עין שם: