# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/909/63/14/

ועקר חיות האדם הוא על־ידי הקול והדבור, שהם עקר הרוח חיים שבאדם, כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: לרוח ממללא, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל כמה פעמים (סימנים לא, ס, סה). ועקר קיום חיות האדם בגופו הוא על־ידי יחוד קול ודבור, שהוא כלל כל היחודים, כמובא, כי קול ודבור הם בבחינת נפש וגוף, כי הקול מחיה ומנהיג את הדבור כמו הנפש את הגוף. ועקר סטרא דמותא נמשך על־ידי חטא אדם הראשון שגרם פרוד בין הקול והדבור. והאדם כל ימי חייו צריך להשתדל על־ידי עבודתו ליחד הקול והדבור, שעל־ידי־זה קיום המלכות כנ"ל, ועל־ידי־זה מתקים נפשו בגופו. אבל מחמת חטא אדם הראשון - אי אפשר אפלו להצדיק לברר הקול בחייו, וצריך שיגמר הברור מדור לדור, כידוע, על־כן מכרח כל אדם למות מחמת שעדין לא נשלם הברור, ועדין אי אפשר ליחד הקול והדבור בתכלית שלמות היחוד עד זמן "בלע המות לנצח" (ישעיה כה, ח).

ועל־כן צותה התורה להניח הירשה לבניו אחריו, כי העשירות והחפצים שלו שהם בחינת המלכות, שעקר חיותה על־ידי יחוד קול ודבור כנ"ל, צריך להניח לבניו אחריו - שהם ישלימו הברור שעל־ידי־זה נעשה היחוד, כידוע. כי האדם כל ימי חייו כפי מה שעסק בעבודתו וכפי מה שעסק בעשירותו במשאו ומתנו בכשרות כראוי על־פי התורה, שלא להונות את חברו ושלא לעשות שום רמאות ולהרבות בצדקה וגמילות חסדים ולקבע עתים לתורה וכו', כמו כן זכה לברר עשירותו, דהינו לברר ניצוצות מעמקי הקלפות להעלותם אל הקדשה, וכמו כן זכה ליחד יחודים, דהינו יחוד הקול והדבור. וכשמגיע זמנו להסתלק ואינו יכול לברר עוד - צריך להניח עשירותו וחפציו לבניו שהם ישלימו לברר וליחד כפי מה שיתנהגו בהעשירות בכשרות על־פי התורה וכנ"ל, כי עקר המיתה היא שנסתלק הנפש מן הגוף שהוא הסתלקות הקול והדבור שהם בחינת הנפש חיה שנסתלקין מן הגוף, ועקר הסתלקות נמשך מהסתלקות הקול מהדבור, שהוא בבחינת נפש לגבי הגוף כנ"ל: