# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/909/63/16/

אבל אם לא מנה אפוטרופוס בעצמו אזי הבית־דין צריכין להעמיד האפוטרופוס. כי מבאר בהתורה הנ"ל, שעקר תקון הקול הוא על־ידי תורה שבעל־פה כנ"ל, והבית־דין הם בבחינת תורה שבעל־פה, כי כל הבתי־דינים הכשרים מקבלים כח מהבית־דין הגדול שבירושלים, כי אנן שליחותא דידהו עבדינן. ועל־כן צריכין לשמע אל דברי בית־דין הכשר, כמו שכתוב (דברים יז, יא): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין וכו', על־פי התורה אשר יורוך ועל־פי המשפט" וכו', שזהו בחינת תורה שבעל־פה שאנו מזהרים עליה בלאו ד"לא תסור", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת כג.). כי עקר ברור דיני התורה שהבית־דין פוסקין הוא על־ידי תורה שבעל־פה ששם מתבררין כל הדינים. נמצא, שהבית־דין הם בבחינת תורה שבעל־פה שהוא תקון הקול שהוא קיום המלכות.

ועל־כן המלכות והממשלה אצל הבית־דין, כי הם פוסקין המשפט כמלך וצריכין לצית אותם, כי המשפט הוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (משלי כט, ד): מלך במשפט וכו', וכתיב (תהלים עב, א): "משפטיך למלך תן". וזהו בחינת "בי מלכים ימלכו" (משלי ח, טו), כי על־ידי התורה פוסקין הדינים והמשפטים שהם בחינת מלכות. ועל־כן כשלא העמיד אפוטרופוס בעצמו צריכין הבית־דין להעמיד האפוטרופוס על הנכסים והעשירות שלו, שהוא בחינת מלכות, כי יש להם כח לתקן בחינת המלכות שלו, מחמת שאצלם התורה שבעל־פה שהוא תקון הקול, שהוא חיות וקיום המלכות, שהוא בחינת הנכסים והעשירות וכנ"ל. אבל עקר התקון, שיעמיד האפוטרופוס בעצמו בחייו כל עוד נפשו בו, שיש בו עדין הקול והדבור כדי שימסר בעצמו הקול והדבור שלו להאפוטרופוס, שהם קיום וחיות העשירות והנכסים כדי שיוכל להנהיג הנכסים ולהחיותם ולקימם כמו הוא בעצמו, כנ"ל.

ועל־כן אפוטרופוס שמנהו בית־דין - צריך לשבע בנקיטת חפץ, אבל מנהו אבי יתומים - אינו צריך לשבע. כי כשיש איזה הכחשה מטילין שבועה והשבועה הוא התקשרות, כידוע (שערי אורה, שער השני, ספירה התשיעית), הינו בחינת התקשרות ויחוד הקול עם הדבור, כי כל השקרים הם בחינת עלמא דפרודא, בחינת פרוד בין הקול והדבור, ועל־כן 'נכרין דברי אמת' (סוטה ט:), ומי שהוא איש אמת יכול להכיר באחר אם הוא דובר שקר, כמו שכתוב בספר האלף־בית (ספר המדות, אות אמת, סימן ט). כי כשמדבר איזה שקר - אי אפשר שיתישב ויתיחד ויתקשר אצלו הקול עם הדבור. ומי שהוא מבין ומסתכל על האמת - יכול להכיר בקולו שמדבר שקר, כי בודאי אין הקול מישב עם הדבור כשמדבר שקר. ועל־כן כשיש איזה הכחשה מטילין עליו שבועה - שהוא בחינת יחוד והתקשרות הדבור אל הקול, שעל־ידי־זה מתבטל השקר שאחיזתו מהפרוד שבין קול ודבור, כנ"ל.

כי השבועה היא בנקיטת חפץ והחפץ שהוא הספר תורה הוא כלל הנבואה, כי משה רבן של כל הנביאים והנבואה היא שרש הקול דקדשה, כי הקול דקדשה נמשך מאתר דנביאים ינקין כנ"ל. ועל־כן כשמקשר הדבור אל שרש הקול דקדשה שהוא כלל הנבואה, שהוא הספר תורה שאוחז בידו - על־ידי־זה מתבטל השקר שאחיזתו מפגם הקול, שהוא הפך הנבואה שהוא הקול שאינו מתיחד ומתחבר בשלמות עם הדבור וכנ"ל. נמצא שהשבועה היא בחינת יחוד והתקשרות הקול עם הדבור, שעל־ידי־זה מתבטל השקר.

ועל־כן אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים אינו צריך לשבע, כי מאחר שמנהו בעצמו לאפוטרופוס קדם מותו, קדם שנסתלק הקול והדבור מהגוף שנמשך מפגם אדם הראשון שגרם פרוד בין הקול והדבור, כי הוא בעצמו מנהו לאפוטרופוס ומסר לו הקול והדבור בעצמו בעודם מיחדים ומקשרים, על־כן אינו צריך לשבע, כי אין להשקר אחיזה, מאחר שהקול והדבור היו עדין מיחדים, כי עקר אחיזת השקר על־ידי הפרוד שבין הקול והדבור וכנ"ל. אבל כשנסתלק ולא מנה אפוטרופוס בעצמו בחייו, רק הבית־דין הכרחו למנות אפוטרופוס אחר שנסתלק הקול והדבור שנמשך מהפרוד שבין הקול והדבור בעצמו כנ"ל, על־כן צריך לשבע, כי אז יש שליטה ואחיזה להשקר שאחיזתו מהפרוד שבין הקול והדבור כנ"ל. על־כן צריך לשבע, כי השבועה היא בחינת התקשרות ויחוד שמקשרין ומיחדין הקול עם הדבור, שעל־ידי־זה מתבטל השקר, וכנ"ל:

הלכות אפוטרופוס הלכה ד' - נכללת בהלכות פריקה וטעינה הלכה ד' (אות ל):