# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/909/63/5/

וזה בחינת פסח מצה ומרור. וזה בחינת מצות ספור יציאת מצרים, שזהו בחינת פסח - פה־סח (פרי־עץ־חיים, מקרא קדש, פרק ד), שזהו העקר לשוח בכל נפלאותיו ולהרבות לספר בזה, כמו שכתוב (הגדה של פסח): וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח. כי קול הנגינה יקר מאד מאד ויש לו כח גדול לעורר את האדם, הינו לעורר את המחין בבחינת קול מעורר הכונה, אבל עקר שלמות הקול הוא כשמקשרין אותו אל הדבור בקשר אמיץ וחזק, שזה עקר בחינת כלל כל היחודים ליחד ולחבר הקול עם הדבור, כמובן בזהר הקדוש ובדברי אדמו"ר ז"ל בהתורה 'ששון ושמחה ימצא בה' וכו' (בסימן קעח). וזהו בחינת מה שצריכין לחבר ולקשר הדעת אל הלב, שזה עקר שלמות הדעת האמתי, כמו שכתוב (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבת אל לבבך", כמו שכתב אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן קנד). כי הקול שהוא בחינת מחין, כי הקול פוגע בהמח בבחינת קול מעורר הכונה (ברכות כד:), עקר שלמותו כשנמשך לתוך הלב עד שיתחמם לבו על־ידי־זה בהתלהבות דקדשה עד שיזכה לדבורים קדושים, בבחינת (תהלים לט, ד): "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני".

כי הקול אף־על־פי שהוא יקר מאד, כי על־ידו עקר הדבקות וההמשכה להשם־יתברך כנ"ל, אף־על־פי־כן כל זמן שאין הקול מתיחד עם הדבור - יש עדין אחיזת הסטרא־אחרא שעקר אחיזתם מעלמא דפרודא מבחינת הקול שרחוק מהדבור, שמשם אחיזת אמות העולם והרשעים שאחיזתם מבחינת קול נגון דסטרא־אחרא, דהינו ממנגנים רשעים - שיש להם כח להמשיך את האדם חס ושלום, להבלי עולם־הזה ותאותיהן (סימן מג).

וזה בחינת 'פרעה' שהוא אותיות 'הערף' - שיניקתו מהגרון שמשם תוצאות הקול, כנ"ל, ואיתא בכונות 'עבדים היינו לפרעה במצרים' (פרי־עץ־חיים, חג המצות פרק ז), שהוא בחינת מה שרצה פרעה לעכב המחין במצר הגרון, ולא יתפשטו ולא יתגלו לחוץ כי משם היה יניקתו, שכל זמן שהמחין סתומים למעלה במצר הגרון - הוא יונק משם, ועל־ידי־זה גם ישראל למטה משעבדים תחתיו. ועקר יציאת מצרים הוא בחינת שנתפשטו ונתגלו ויצאו המחין ממצר הגרון וכו', עין שם.

הינו כי שרש הקול, שהוא בחינת מחין, הוא ממקום גבה ועליון מאד, מבחינת התנוצצות אלקות שמתנוצץ לכל אחד בדעתו. כי השם־יתברך ברחמיו מצמצם את עצמו בכמה צמצומים להאיר לכל אחד בדעתו התנוצצות אלקות, ובזה מרמז לו וקורא אותו שימשך אחריו, וזאת ההתנוצצות הוא בחינת קולות שבאין מלמעלה לקרות את האדם שימשך אחריו יתברך, וכל הקולות נמשכין משם. ועל־כן יש להקול כח גדול להמשיך את האדם אליו יתברך, מחמת שנמשך בשרשו ממקום גבה מבחינת התנוצצות אלקות, כי עקר התגלות אלקות הוא בחינת קול, בבחינת (דברים ד, יב): "קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול". אבל השם־יתברך נתן בחירה לאדם, ומי שבוחר בחיים, כששומע את הקול הזה שהוא בחינת הכרוז הבא מלמעלה - הוא נמשך אחריו ומקדש ומטהר את עצמו מכל תאות עולם־הזה והבליו, ואזי זוכה להמשיך הקול שהוא בחינת המחין לתוך הלב, עד שזוכה לקבל דבורים קדושים מלמעלה שיהיה נעשה מהקול צרופי אותיות ודבורים עד שידע רצונו יתברך ומצותיו.

כי אפלו כששומעין בחינת קול מלמעלה - עדין אין יודעין שום מצוה עד שזוכין לקדש ולטהר את עצמו כל־כך, עד שיהיה נעשה מהקול דבור, עד שיזכה שידבר ה' עמו ויודיע לו תורתו ומצותיו, שזהו בחינת אבות העולם, שזכו לשמע בקולו ולדבקה בו ולהמשך אחריו, עד שזכו שדבר השם־יתברך עמהם וגלה להם כמה מצות, עד שבא משה רבנו שהוא זכה לזה בתכלית השלמות, עד שזכה בכל עת על־ידי מעשיו הטובים לעשות מהקול - דבורים, כמו שכתוב (במדבר ז, פט): "וישמע את הקול מדבר אליו וכו' מבין שני הכרבים" וכו', ועל־ידי־זה קבל את כל דברי התורה הזאת ונתנה לנו. אבל את זה לעמת זה, כי פרעה וכיוצא בו, כשהגיע להם בחינת קול מלמעלה - לא רצו להשליך מעשיהם הרעים ולהמשך אחריו, ועל־כן לא קשרו את הקול, שהוא בחינת המח אל הלב ולא עשו מהקול דבורים, אדרבא, הפכו את הקול והדעת לדרכיהם הרעים, כי (הושע יד, י): "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם". כי הם מחמת שאינם רוצים להשליך מעשיהם הרעים פוגמים בהקול והדעת ומהפכין את הדעת לסברותיהם, עד שהם נתעים ונבוכים לעבודה־זרה וכפירות, ועל־כן גם בהעבודה־זרה וכפירות יש שם איזה ניצוצות מהתנוצצות אלקותו יתברך, כמו שכתוב (מלאכי א, יא): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי" - 'דקרו לה אלהא דאלהיא' (מנחות קי.), כי גם להם הגיע איזה כרוז והתנוצצות מלמעלה שהוא בחינת קול, רק שקלקלו אותו על־ידי מעשיהם הרעים, ועל־ידי־זה נתעו לדרכיהם הרעים.

וזה בחינת מה שפרעה ינק ממצר הגרון, ורצה שיתעכבו ויתעלמו המחין שם ולא יתפשטו למטה, כי לא רצה הקול לתוך הדבור - שיגלה השם־יתברך רצונו על־ידי הדבור, שזה בחינת קבלת התורה, רק שיתעכב הקול והמח למעלה כדי שהוא יינק משם, שיהיה לו כח להפך הקול והדעת כרצונו - שיוכל לילך בשרירות לבו הרע.

וזהו כלל כל הפגמים של כל המחקרים ושל כל הנבוכים בחכמות של הבל ובדעות זרות ובעצות רעות. וכל זה מחמת שכשקוראין אותם להשם־יתברך על־ידי הקול והכרוז הבא מלמעלה בכל עת, שהם ההרהורי תשובה וההתעוררות הבא על האדם בכל יום - אזי אינם נמשכין אחרי הקול הזה, ואינם חושבים עצות איך לתקן מעשיהם, רק הולכין אחרי תאותיהן, ואזי כמה פעמים נתקלקל אצלם בחינת הקול, עד שהם מהפכין בחינת הקול שהוא הדעת לדרכיהם הרעים, ואומרים כמה סברות של הבל, באפן שיהיו הולכים בשרירות לבם ולא ישובו אל האמת לאמתו.

וזה בחינת גלות מצרים שכולל כל הגליות (בראשית רבה טז, ד), הינו שהקול והמחין מעכב במצר הגרון שמשם יניקת הסטרא־אחרא - שמהפך דברי אלהים חיים ואינו מניח את הקול והמחין שיתפשטו ויצאו לחוץ, דהינו שיתגלה רצונו יתברך באמת, שנדע מה לעשות ואיך להתנהג באמת.

ועל־כן עקר תקון הקול הוא על־ידי למוד גמרא, שהוא תורה שבעל־פה כנ"ל, כי תורה שבעל־פה הוא בחינת דבור, בחינת מלכות פה ותורה שבעל־פה קרינן לה (תקוני זהר יז.). כי תורה שבכתב ותורה שבעל־פה הם בבחינת קול ודבור כידוע, וצריך לקשרם וליחדם בקשר אמיץ, כי זה עקר בחינת היחוד ליחד ולחבר הקול והדבור כנ"ל, הינו כי תורה שבכתב היא עדין בבחינת קול, מחמת שמתורה שבכתב עדין אין יודעין שום דין בברור איך להתנהג במצות התורה על־כן הוא עדין בבחינת קול, שהוא שרש הדבור, שהוא תורה שבעל־פה, שהיא מגלה לנו כל פרטי דיני התורה איך להתנהג בכל מצוה - שזה עקר הדבור שהוא מגלה הרצון שבלב, כי על־ידי הקול יכולין לקרות את האדם אליו, אבל עדין אינו יודע מה הוא רוצה, אבל כשבא אליו והוא מדבר עמו בדבורים אזי הוא יודע רצונו. ועל־כן אף־על־פי ששרש יניקת המלכות הוא מבחינת קול כנ"ל, אבל עקר הנהגת המלכות הוא על־ידי הדבור שמגלה רצון המלך למען נדע מה לעשות ובמה נעבד אותו ונעשה נחת רוח לפניו, שזהו בחינת תורה שבעל־פה, שהיא בחינת דבור שמבאר ומפרש את בחינת הקול שהוא בחינת תורה שבכתב וכנ"ל:

וזה עקר בחינת יציאת מצרים שזכינו על־ידי משה רבנו שזכה להוציא הקול והמחין לחוץ, עד שגלה לנו כמה מצוות תכף בשעת יציאת מצרים, כמו שכתוב (שמות יב, ב): "החדש הזה לכם" וכו', ואחר־כך נתן לנו את התורה על־ידי־זה, וכנ"ל: