# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/955/64/15/

הכלל, שקלפת המן עמלק הוא המחליש לב בני ישראל בסוף הגלות בעת שהגאלה מוכנת לבוא, רק צריכין עוד כמה תפלות לגמר בנין המשכן, כדי שיכמרו רחמיו יתברך וישוב אלינו פנים בפנים, והוא בתחבולותיו מחליש לב האדם כאלו כבר אפס תקוה, חס ושלום, מאחר שרואין אריכת הגלות כל־כך, שזה כמה שצועקין ואין נושעים וכנ"ל. וכן מבאר בכונות האר"י ז"ל בכונות פורים (פרי־עץ־חיים, פורים, פרק ה), שהתגברות המן אז היה בסוף גלות בבל בעת שכבר התחיל התקון למעלה שיחזרו פנים בפנים, והוא רצה לבטל זאת, ועל־כן התגבר לבטל בנין בית־המקדש וכו', עין שם. נמצא, בעת שכבר הגאלה סמוכה ומוכנת לבוא, וכבר התחיל התקון למעלה בבחינת פנים בפנים - הוא מתגבר לבטל זאת ומכניס בלב, כאלו כל התפלות הם לריק חס ושלום, ואינם פועלים כלל וכנ"ל.

ועל־כן רצה לכלות את ישראל לגמרי, חס ושלום, להשמיד להרג ולאבד וכו', כי עקר כח ישראל הוא על־ידי תפלה שהוא בחינת חרב וכלי זינו של משיח שהם הצדיקים שבכל דור כנ"ל בהתורה הנ"ל. ואז כשהחליש דעתם מלהתפלל, על־ידי־זה התגבר הוא בבחינת חרב שלו, בחינת (בראשית כז, מ): "ועל חרבך תחיה". ועל־כן רצה לכלותם לגמרי, חס ושלום, על־ידי חרבו - שיש לה כח כשאין ישראל מתחזקים בתפלה שהוא בחינת חרב וכלי זינו של ישראל כנ"ל, כי 'בזמן שאין "הקל קול יעקב", אז - "והידים ידי עשו"', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה סה, כ).

כי עקר התגברותו היה על־ידי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ועל שנהנו מסעדה של אותו רשע ועל שנכשלו בנשים נכריות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב.) - שכל הפגמים האלה הם בחינת פגם עבודת התפלה, כי השתחוו לצלם - שהוא עבודה־זרה כפירות, שזה הפך עבודת התפלה שהיא אמונה כנ"ל. ונכשלו בנשים נכריות - שהוא פגם הברית, זהו פגם התפלה, שהוא בחינת חרב דקדשה שתלויה בתקון הברית, בחינת (תהלים מה, ד): "חגור חרבך על ירך", כנ"ל בהתורה הנ"ל.

ונהנו מסעדה של אותו רשע - זה בחינת פגם המשפט שזוכין על־ידי צדקה, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, כי אכילה דקדשה הוא בחינת צדקה וחסד, בחינת תקון המשפט, בבחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", בחינת (שם יא, יז): "גמל נפשו איש חסד", כמו שאמר הלל כשרצה לאכל: איזל ואגמל חסד עם נפשי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבה (ויקרא־רבה לד, ג). כי צריכין לאכל במדה ובמשקל בבחינת משפט, בבחינת "יכלכל דבריו במשפט" (תהלים קיב, ה). וזה שכתוב (ירמיה כב, טו): "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו", כי תקון המשפט על־ידי אכילה דקדשה.

וזהו בחינת (קהלת י, טז־יז): "אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו אי לך ארץ" וכו', כי המלך והשרים שהם עוסקין במשפט צריכין לאכל בעת ובזמן בישוב הדעת בקדשה ובטהרה, כדי שלא יקלקלו המשפט על־ידי פגם תאות אכילה, וכנ"ל. וכן מובן בהתורה 'חדי רבי שמעון' בסימן סא שעל־ידי מותרות אכילה נפגם המשפט. ועל־כן אסור לאכל קדם התפלה (ארח־חיים, סימן פט, סעיף ג), כמו שכתוב (ויקרא יט, כו): "לא תאכלו על הדם" - כדי שלא לפגם במשפט על־ידי האכילה, שעל־ידי־זה נפגם התפלה, חס ושלום, כי עקר תקון התפלה על־ידי תקון המשפט כנ"ל. ועשו שפגם בעבודת הבכורה שהיא בחינת תפלה ובזה אותה, כמו שכתוב (בראשית כה, לד): "ויבז עשו את הבכרה", היה הפגם שלו על־ידי תאות אכילה, בחינת (שם כה, ל): "הלעיטני נא" וכו'. על־כן על־ידי שנהנו מסעדה של אותו רשע שהוא פגם תאות אכילה - על־ידי־זה פגמו במשפט שהוא פגם התפלה, כנ"ל.

ועל־כן רצה המן, ימח שמו, להתגבר כנגד צדקות ישראל שהם בחינת שקלים. ואמר (אסתר ג, ט): ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על־ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך, כי צדקה בחינת תקון המשפט שהוא תקון התפלה והוא רצה להתגבר כנגד זה, כי עקר התגברותו הוא כנגד האמונה הקדושה שהוא עבודת התפלה. כי עקר האמונה תלוי בתפלה - שצריכין להאמין שהשם־יתברך כל יכול והוא מלא רחמים ומתאוה לתפלתן של ישראל, ושומע תפלתם תמיד וכנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה יג:) שאמר לו הקדוש־ברוך־הוא: רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך, תמן תנינן, באחד באדר משמיעין על השקלים. כי עקר הצדקה הוא בבחינת שקלים, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל, שצדקה הוא בחינת משפט, שעל־ידי־זה יודעין איך ללחם עם החרב - שיהיה קולע אל השערה ולא יחטא וכו', עין שם, שזהו בחינת שקלים, הינו שהצדקה היא בבחינת שקלים, מחמת שעל־ידי צדקה זוכין לבחינת משפט, שזהו בחינת שקלים, בחינת משקל - שיכלכל דבריו במשפט, דהינו במשקל שיהיה קולע אל השערה ולא יחטא כנ"ל [ובענין שקלים היה בלבי הרבה לבאר, אך לא אסתיע מלתא לכתבו בזמנו ונשכח]: