# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/955/64/8/

וזה בחינת בן קודם לבת, כי עקר בריאת העולם היה כדי לגלות רחמנותו וטובו בעולם, כידוע, אבל השם־יתברך מסר את כל העולם ומלאו ביד בני אדם, כמו שכתוב (תהלים קטו, טז): "והארץ נתן לבני אדם", שבני האדם כפי מעשיהם כן ימשיכו השפע מלמעלה להחיות ולקים את העולמות, כמו שכתוב (בראשית ב, ה): "וכל שיח השדה טרם יהיה וכו' כי לא המטיר ה' אלקים ואדם אין" וכו', ופרש רש"י, עד שבא אדם והתפלל וכו'. כי עקר המשכת השפע הוא על־ידי התפלה שישראל מתפללין, וכל מה שאיש הישראלי מרבה בתפלה וממשיך יותר שפע ורב טוב לבית ישראל - כן מחיה ומקים כל העולמות ביותר ונתגלה גדלו וטובו יותר, שזהו עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו' (פסחים קיב.), כי הוא חפץ חסד ורוצה להיטיב תמיד, אך אי אפשר להמשיך השפע כי אם על־ידי תפלת ישראל, על־כן כל מה שישראל נתרבין יותר בעולם וממשיכים שפע יותר - נתמלא רצונו יתברך יותר, כי כל חפצו יתברך להשפיע טוב לישראל תמיד, וזה כל תענוגיו ושעשועיו כנ"ל.

ובשביל זה נברא איש הישראלי כדי שיעסק בתורה ותפלה, וימשיך שפע בעולם, שעל־ידי זה נתגלה אלקותו יתברך בעולם, כמו שכתוב (תהלים סז, ב): אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה לדעת בארץ דרכך, וכמו שפרש רש"י שם: יאר פניו, 'להראות פנים שוחקות לתת טל ומטר', הינו המשכת השפע, על־ידי זה לדעת בארץ דרכך וכו' י ודוך וכו' עד וייראו אותו כל אפסי ארץ וכו'. כי על־ידי המשכת השפע על־ידי ישראל, על־ידי זה יכירו וידעו דרכיו יתברך, שהוא שומע תפלת כל פה, ועל־ידי־זה יודו אותו כלם, וייראו אותו כל אפסי ארץ - שבשביל זה נברא הכל, כדי שיתגלה אלקותו בעולם, שעקר ההתגלות הוא על־ידי שרואין שישראל פועלין בתפלתם וממשיכין שפע ורב טוב וכנ"ל.

וזה כל עבודת האדם כל ימי חייו להמשיך שפע ורב טוב על־ידי מעשיו הטובים, והעקר על־ידי תפלה, שעל־ידי זה עקר המשכת השפע, כידוע (וכמו שמבאר בהתורה 'ואתם תהיו לי' וכו' בסימן לד, עין שם). ואפלו כשהאדם נפטר מהעולם צריך לראות שלא יהיה נפסק צנור השפע שהמשיך בעולם, ועל־כן צריך שישאיר אחריו בנים בזה העולם כדי שהם ימלאו מקומו וימשיכו השפע בעולם, וכן מדור לדור לעולם כדי שלא יפסק השפע לעולם.

ומחמת שעקר השפע שממשיכין על־ידי תפלה אי אפשר להמשיך כי אם על־ידי צדקה שעל־ידי זה עקר שלמות התפלה, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, שעקר שלמות התפלה הוא על־ידי צדקה, על־כן אחר פטירת האדם מזכירין ביותר לפני מטתו מצות צדקה וקוראין וצועקין לפניו: "צדקה תציל ממות". כי על־ידי צדקה זוכין לתפלה, שעל־ידי זה עקר המשכת השפע, שעל־ידי זה נצולין מסטרא דמותא וזוכין לחיי עולם. כי כל אחד כפי מה שזכה להרבות בצדקה, כמו כן המשיך השפע בתפלתו, וכמו כן זוכה לחיים לנצח, כי המשכת השפע הוא חיות וקיום כל העולמות ועל־ידי זה בודאי נמשך עליו גם־כן חיים טובים וארכים לנצח.

ועל־כן מגיע הירשה לבניו הזכרים, כי הזכר הוא בחינת משפיע ועל־ידו נמשך השפע יותר מדור לדור, שזה עקר ההשארה של האדם וכנ"ל, ועל־כן הוא מקבל הירשה. כי על־ידי שמקבל הירשה מאביו, דהינו השפע טוב של אביו, על־ידי זה יכול להמשיך רב שפע וטוב עוד יותר ויותר, כי אין הברכה שורה על דבר ריק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר לך־לך פח.), כמו שכתוב (מלכים־ב' ד, ב): "הגידי לי מה יש לך בבית" וכו'. וזה גם־כן נמשך מבחינה הנ"ל שכתבנו למעלה בענין בכור, שעל־ידי שהאדם רואה שכבר פעל איזה דבר בתפלתו, על־ידי זה נתחזק לבו יותר להתפלל. ועל־כן כשיש איזה דבר שיחול עליו הברכה - בקל יותר להמשיך השפע, כי זה הדבר נמשך מאיזה תפלה, כי אין שום דבר בעולם נמשך כי אם על־ידי תפלה, ועל־כן אז בקל יותר להמשיך עוד שפע, מאחר שכבר יש איזה שפע שנמשך על־ידי התפלה, שמזה נמשך התחזקות הלב להתפלל יותר כנ"ל. ועל־כן על־ידי הירשה שמקבלין הבנים - על־ידי זה ממשיכין השפע יותר ויותר, שבשביל זה עקר בריאת האדם וקיומו בזה העולם, כנ"ל.

ועל־כן הבן קודם לבת, כי עקר המשכת השפע על־ידי הבן זכר, כי האשה היא בחינת מקבל, בחינת דין, וגם זה צריכין, כדי לקבל השפע בהדרגה ובמדה ושלא תשפע לחוץ, חס ושלום.

אבל העקר הוא האיש, שעל־ידו עקר המשכת השפע, ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נא:): 'אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש'. ועל־כן אין המשפחה נקראת אלא על שם האב (בבא בתרא קי:), כי עקר המשפחה הם בחינת כלל הצנור של השפע שנתתקן על־ידי משפחה זאת.

ועל־כן כל משפחות ישראל כלם חנו סביב למשכן, כי המשכן הלך ביניהם וכלם היה להם חלק במשכן, כי המשכן הוא בחינת כלל תפלת ישראל, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, והמשכן נבנה מכמה וכמה דברים פרטיים, כי יש בו כמה קרשים וקרסים בריחים ועמודים ואדנים וכו' לולאות ומיתרים יריעות עליונות ותחתונות וקלעי החצר וכו'. וכל כלי המשכן שלחן ומנורה ומזבחות וכו'. וכל הפרטים שהיה בכל כלי, כגון כפתורים ופרחים וגביעים וכו' בהמנורה. ומסגרת של השלחן וקערותיו וקשותיו וכו' והכל כאשר לכל הם בחינת תפלת ישראל. כי יש כמה וכמה תפלות ישראל שמתחברין יחד ונעשה מהם בחינת קרש למשכן. ויש שנעשה מהם בחינת אדן למשכן וכו'. וזה בחינת משפחות ישראל שסביב למשכן, כי כלל משפחה זאת הם בחינת חלק זה מהמשכן, ומשפחה אחרת הם בבחינת פרט אחר מהמשכן. והעקר הוא התפלה שהיא עקר בחינת בנין המשכן כנ"ל. וכל אחד כפי תפלותיו כן הוא נשרש במשפחות ישראל שהם בחינת כלל המשכן וכליו וכנ"ל.

ועל־כן אין המשפחה נקראת אלא על שם האב, כי עקר המשכת השפע על־ידי הזכר וכנ"ל. ועל־כן כשאין מניח זרע - חוזרת הירשה למשפחתו, והאב קודם לכל יוצאי ירכו, כי המשפחה, שהם כלל הצנור, צריכין לקבל שפע ירשתו שהשאיר, ועל־ידי שחוזרת השפע ומגיע להם - הם מתקנים במקומו הצנור שהיה צריך לתקן בבחינת (ויקרא כה, מט): "או דודו או בן דודו יגאלנו", כי השפע נמשכת דרך צנורות רבים, וכל צנור מתחלק אחר־כך לכמה וכמה צנורות, וכן להלן יותר, וכל מה שנתתקנים צנורות רבים יותר - נמשכת השפע ברבוי גדול ביותר, שזהו כל שעשועיו יתברך כנ"ל. וכל משפחה ומשפחה הם כלל צנור אחד שמתחלק לצנורות רבים כפי מספר בני המשפחה. וכשנפטר אחד מהם, חס ושלום, בלא בנים - צריכין בני המשפחה הקרובים אליו ביותר כגון אחיו ודודו וכו' לקבל השפע שלו, והם יתקנו החסרון שלו מאחר שהם בכלל נמשכין מצנור אחד. ועל־כן האב קודם לכל יוצאי ירכו, כי האב הוא שרש כלל הצנור של כל בניו ודורותיו הנמשכין ממנו, ועל־כן עקר התקון על־ידו.

ועל־כן אפלו הבת קודמת לכל בני המשפחה, כי כשהירשה צריך לחזר למעלה, חס ושלום, לבני משפחתו, מחמת שלא הניח זרע, חס ושלום - זהו בחינת דינים, כי אור החוזר הוא בחינת דין (עץ חיים, שער ו, פרק ח). ועל־כן בודאי הבת קודמת, כי בת היא בבחינת דין וצמצום, כידוע (תקוני־זהר קלט.), וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כז, ח): "והעברתם" - שהקדוש־ברוך־הוא מתמלא עברה על מי שאינו מניח בן ליורשו, ועל־כן הבן קודם לבת, מחמת שהבן בבחינת חסד בבחינת משפיע שזה העקר כנ"ל, והבת בבחינת צמצום וכו' כנ"ל. אבל כשאין בן - בודאי הבת קודמת לקבל הירשה מכל בני המשפחה, כי גם כשתחזר להם הוא בחינת דינים בחינת אור החוזר, ועל־כן בודאי יוכל להתחזק על־ידה יותר מאחר, שאף־על־פי־כן היא מיוצאי חלציו ונמשכה ממנו, כי עקר התקון שיהיה נמשך השפע למטה מדור לדור, ולא שתחזר למעלה חס ושלום, כי אז קשה התקון ביותר וכנ"ל: