# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/987/62/4/

וזה בחינת החלוק שיש בין שואל לשוכר, כי שואל חיב אפלו באנסין, אבל שוכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי עקר הוא השלום, ויש בחינת שלום הפרטי, בחינת "שלום בעצמיו" בין הנפש והגוף, ויש שלום הכללי שלום בכל העולמות, וזה השלום הכללי נעשה על־ידי התפלה, כמבאר שם כל זה במאמר הנ"ל. ואיתא שם, שאפלו הבקשות המפרשין בתפלה שהם לצרך הגוף - צריך לכון בהם גם־כן לצרך הנפש, עין שם, כמו שמבאר שם על מאמר רבה בר בר חנא: 'שקליתא לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיע', עין שם. ולכאורה אין לזה שיכות וקשר אל המאמר המדבר שם מענין השלום הכללי הנעשה על־ידי התפלה, כי המאמר מקשר היטב בלא ענין זה, וזה נראה כענין בפני עצמו.

אך באמת עקר השלום הכללי נעשה על־ידי־זה דיקא, על־ידי שמבטלין את הגוף לגמרי, עד שאפלו הבקשות שהם לצרך הגוף יכון הכל לצרך הנפש כנ"ל, וזה בחינת בטול שמבטל את עצמו לגמרי, ואזי כשנתבטל ונכלל בשרשו בו יתברך, אזי יכול להמשיך שלום הכללי שלום בכל העולמות, כי השם־יתברך ברוך הוא, כביכול, הוא בחינת שלום, כמו שכתוב (שופטים ו, כג): "ה' שלום". וכשנכלל בו - ממשיך שלום ממנו יתברך לכל העולמות, וזה בחינת שלום הכללי, כי הגוף הוא בחינת צמצום ודין, ומשם נשתלשלין ונאחזין כל הדינים שהם בחינת מחלקת וכעס, הפך השלום, אבל כשמבטל את הגוף לגמרי, עד שאינו משגיח כלל על צרכי הגוף ונכלל בו יתברך, אזי הוא מבטל כל הצמצומים וכל הדינים ואזי נמשך שלום ורחמנות בכל העולמות.

והנה בין בני אדם יש גם־כן בחינת שלום הפרטי ושלום הכללי, כי כשאחד מתנהג בישר עם חברו ואינו גוזלו ואינו עושה לו עולה - זה בחינת שלום הפרטי - שמתנהג עם חברו בשלום ואינו נכנס לתוך גבולו, וזה בחינת השלום הפרטי שיש בין הנפש והגוף, כי כשהאדם עושה, חס ושלום, איזה חטא, וממלא תאות גופו יותר מתאות נפשו הקדושה - זה בחינת מחלקת, בחינת "אין שלום בעצמי" וכו', כי הגוף גוזל את הנפש וחולק עם הנפש ועושקו חנם.

אבל כשאדם נשמר מכל חטא ועון, ומתנהג על־פי התורה, אזי יש שלום בין הגוף והנפש, ואף־על־פי שעושה גם רצון גופו קצת בדברים ההכרחים המתרים על־פי התורה, אף־על־פי־כן זה בחינת שלום הפרטי - שיש שלום בין הנפש והגוף, שאין אחד גוזל את חברו ואינו עושה עמו מריבה, רק מתנהגין בשלום כראוי לכל אחד על־פי התורה.

אבל כשהגוף מבטל את עצמו לגמרי לגבי הנפש, עד שאפלו התפלות שהם לצרך הגוף, שזהו ודאי דבר המתר על־פי התורה להתפלל עבור צרכי הגוף, ואדרבא, הוא מצות עשה להתפלל על כל מה שיחסר לו, ואף־על־פי־כן הוא מבטל הכל ומבטל את גופו לגמרי אפלו בדבר המגיע לו ומתר לו - הוא מבטל הכל, ואפלו התפלות שהם לצרך הגוף - הוא מכון הכל רק עבור הנפש, וזה בחינת רבוי השלום - שכל־כך אוהב את הנפש ויש לו שלום עם הנפש כל־כך, עד שמבטל עצמו לגמרי כנגד הנפש, ואזי נכלל בו יתברך לגמרי וממשיך שלום הכללי וכו' כנ"ל. כי כל זמן שיש שלום הפרטי, נמצא, שיש עדין איזה צמצום, מאחר שהגוף חפץ את שלו, אף־על־פי שמגיע לו ומתר לו, אף־על־פי־כן, מאחר שאינו מבטל עצמו וחפץ בשלו - זה בחינת צמצום.

אבל כשהגוף מבטל את עצמו לגמרי כנ"ל, נמצא, שנתבטלין כל הצמצומים ואזי נמשך שלום הכללי, כי כל מיני מחלקת נמשכין מבחינת צמצום ודין, אבל כשנתבטלין כל הצמצומים על־ידי שמבטל את עצמו לגמרי כנ"ל, אז נתבטל כל מיני מחלקת וכעס ונמשך שלום הכללי, כנ"ל.

וכמו כן בין אדם לחברו, כי כמו שצריכין לבטל את עצמו לפני השם־יתברך, כמו כן צריך כל אחד לבטל את עצמו לפני חברו, כדי שיהיה כל אחד נכלל בחברו, כי 'אוריתא וישראל וקדשא בריך הוא כלא חד' (זהר אחרי עג.), וכשאחד מתנהג עם חברו כדת וכדין, ואינו גוזלו, ואינו עושה עמו מריבה ומחלקת, רק כל אחד אוחז בשלו - זה בחינת שלום הפרטי, אבל כשאחד מותר לגבי חברו ומותר משלו לחברו, נמצא שמבטל עצמו לגבי חברו זה בחינת שלום הכללי, כי אינו מתנהג בצמצום נגד חברו, אפלו בדבר שהוא שלו, רק מותר משלו לחברו, נמצא, שמבטל בחינת הצמצום וזה בחינת שלום הכללי. וזהו מעלת ותרן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה כח:): 'ותרן בממוני הייתי'. וזה בחינת צדקה שנותן משלו לעני מתנת חנם, וצריך להרבות בצדקה יותר מהחיוב, כדי לבטל כל הצמצומים והדינים ולזכות לשלום הכללי, בבחינת (אבות ב, ז): 'מרבה צדקה מרבה שלום', 'מרבה שלום' דיקא, בחינת שלום הכללי שנתרבה השלום בכל העולמות.

וזהו החלוק שבין שואל לשוכר, כי המשאיל לחברו בחנם, וכל ההנאה של השואל - זהו בחינת ותור, שמותר לחברו ומשאיל לו בחנם, וזה בחינת שלום הכללי כנ"ל. ועל־כן השואל חיב אפלו באנסין, כי על־ידי שלום הכללי נתבטלים כל מיני הזקות שבעולם כנ"ל, ואפלו אנסין הבאין על־ידי חיות רעות ולסטים - הכל נתבטל על־ידי שלום הכללי שנמשך השלום בכל העולמות, וכל הבריות מרחמין זה על זה, כמו שכתב רבנו ז"ל על פסוק (תהלים קמה, ט): "ורחמיו על כל מעשיו", עין שם.

אבל שוכר זה בחינת שלום הפרטי, כי אינו מותר נגדו, רק משכיר לו בעד מעות שכירותו, וזה בחינת שלום הפרטי וכנ"ל, ועל־כן אינו חיב באנסין רק בגנבה ואבדה, כי עקר גנבה ואבדה באים מפגם הדעת, כמו שמבאר לעיל, כי עקר הגנבה בלילה בעת השנה, כמו שכתוב (איוב כד, יד): "ובלילה יהי כגנב", הינו בעת הסתלקות הדעת. וכן האבדה הוא על־ידי הסח הדעת, נמצא, שגנבה ואבדה באין מפגם הדעת. ושלום הוא בחינת דעת, כי עקר השלום תלוי בדעת, כמו שכתב רבנו ז"ל בכמה מקומות (מג, נו ועוד). וכשיש שלום הפרטי - זה בחינת שלמות הדעת שנתתקן הדעת ונשלם מבחינת פגם וחסרון הדעת, ואזי נתבטל הגנבה ואבדה הבאין מפגם והסתלקות הדעת כנ"ל. אבל האנסין הם באים אפלו ביום, אפלו כשדעתו שלמה ואין נתבטלין, כי אם על־ידי רבוי השלום רבוי הדעת כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב (ישעיה יא, ט): "ומלאה הארץ דעה כמים" וכו', שאז יהיה השלום המפלא בחינת "וגר זאב עם כבש" וכו', שזהו בחינת שלום הכללי, ואז נתבטלין כל האנסין וכל ההזקות שבעולם וכנ"ל.

ועל־כן השואל חיב אפלו באנסין, כי מאחר שחברו ותר נגדו והשאיל לו בחנם, שזהו בחינת שלום הכללי, שעל־ידי־זה נתבטלין כל האנסין, על־כן השואל חיב באנסין, כי בודאי האנס מצד השואל ובגירא דיליה, כי מצד המשאיל - אין שום הזק ונזק מאחר שותר נגדו, שזהו בחינת שלום הכללי. אבל שוכר, שזה בחינת שלום הפרטי, שעל־ידי־זה אין יכולין להשמר כי אם מגנבה ואבדה התלוי בחסרון הדעת אבל לא מאנסין כנ"ל, ועל־כן השוכר חיב בגנבה ואבדה ופטור באנסין, כי מאנסין אינו יכול לשמר, כי מה לעשות כנגד האנס? כי אם על־ידי בחינת שלום הכללי שעל־ידי־זה נצולין מכל האנסין, כי נתבטלין כל מיני הזק כמו שיהיה לעתיד כנ"ל. וזהו רק במשאיל לחברו שהוא בחינת ותור, שזהו בחינת שלום הכללי כנ"ל, אבל השוכר שהוא בבחינת שלום הפרטי - אינו יכול לשמר מאנס, ועל־כן השוכר פטור מאנסין, כנ"ל: