# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/987/63/5/

ואף־על־פי שמבאר בהתורה הנ"ל ששנה היא אחד מתקוני הזכרון, כי שנה הוא בחינת זכרון בכלל, כי בשעת שנה הנשמה עולה לעלמא דאתי, כמבאר שם עין שם, באמת הכל אמת, כי בודאי שנה ומיתה גשמיית הוא עקר השכחה, בחינת (תהלים לא, יג): "נשכחתי כמת מלב", וכן שנה הוא אחד מששים במיתה שהוא הסתלקות הדעת שהוא בחינת זכרון.

אבל השם־יתברך חמל עלינו ונתן לנו את תורתו הקדושה, שהיא סמא דחיי (שבת פח:) - לחיותינו כיום הזה (דברים ו, כד), כי הם חיינו וארך ימינו. והתורה היא רפואה ותקון לחטא אדם הראשון שהמשיך מיתה לעולם. כי על־ידי התורה זוכין לחיים, כמו שכתוב (דברים ל, כ): "כי היא חייך" וכו' כנ"ל. ועקר החיים שזוכין על־ידי התורה הוא לאחר מיתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לט:): "למען יאריכון ימיך" - לעולם שכלו ארך.

ועל־כן צדיקים במיתתן קרויים חיים (ברכות יח.), כי אז זוכין להכלל בעלמא דאתי, ששם עקר החיים האמתיים הנצחיים, כי אלו לא חטא אדם הראשון - היה זוכה בגופו בחיים חיותו להכלל בעלמא דאתי, כי קדם החטא - לא נפגם הזכרון, והיה מוכן להכלל בעלמא דאתי בעודו בגופו הזך שהיה לו מקדם החטא, אך על־ידי החטא שנמשך עליו זהמת הנחש, שהוא בחינת סטרא דמותא, בחינת שכחה, על־כן מכרח לטעם טעם מיתה קדם שנכלל בעלמא דאתי, כי צריך לתקן במה שקלקל, כי הוא המשיך על עצמו בחינת שכחה, בחינת מיתה, על־כן בהכרח צריך לירד ולהזדכך שם, ואז דיקא יזכה לחלקו בעלמא דאתי, והכל כפי מה שזכה בעולם־הזה להמית גופו ולדבק מחשבתו בעלמא דאתי ולסגל מצות ומעשים טובים.

ועל־כן הצדיקים שמקימין את התורה בשלמות וממיתין את גופם בזה העולם, ומדבקין כל ימיהם מחשבתם בעלמא דאתי, וחושבים בכל יום ויום על התכלית האחרון, מה יעשו ליום פקדה, ואין מניחים עצמם לשכח עלמא דאתי בשום יום מכל ימי חייהם, וכמו שאיתא בזהר הקדוש (עין זהר ויחי רכ.), דצדיקיא חושבין בכל יומא וכו' - שחושבין בכל יום ויום שהיום יצטרכו להשיב פקדונם למאריהון, ואלו הצדיקים הממיתין עצמן בחייהם על התורה ועל העבודה - הם נקראים חיים תמיד בעולם־הזה ובעולם־הבא, ועקר חייהם הוא בעולם־הבא, כי דיקא בשעת מיתתם, שאחר־כך נכללין בעלמא דאתי, מאחר שהמיתו גופם בעולם־הזה. כי מחמת חטא אדם הראשון אי אפשר להכלל בעלמא דאתי בתכלית השלמות בחיים חיותו בעודו בגופו, אפלו הצדיק הגדול ביותר, אבל אחר מיתתו, אז דיקא נכלל בעלמא דאתי בשלמות, אשרי לו.

וכן בשעת שנה שהוא אחד מששים במיתה זוכה גם כן הצדיק שתעלה נפשו לעלמא דאתי, והכל כפי מה שקדש את עצמו ביום, כמבאר בכתבים (פרי־עץ־חיים, קריאת שמע שעל המטה, פרק י): שצריכין לקדש את עצמו מאד ביום, כדי שיזכה שתעלה נשמתו למעלה בקדשה העליונה בשעת שנה, וכמו שכתוב (תהלים כד, ג): "מי יעלה בהר ה'" וכו', כמבאר בזהר הקדוש (ויקהל קצה:).

וכן כל אדם כפי שמקדש עצמו ביום - כמו כן זוכה לדבק מחשבתו בעלמא דאתי בשעת שנה, וכן כפי מה שמקדש עצמו כל ימי חייו, כמו כן זוכה להכלל בעלמא דאתי לאחר מותו, נמצא, ששנה ומיתה הם חיים לצדיקים ולכלל ישראל הדבקים בעלמא דאתי תמיד ומקימין את התורה, אבל להעכו"ם והרשעים גמורים השנה והמיתה הם מיתה ממש, בחינת נשיון ושכחה, בחינת (תהלים לא, יג): "נשכחתי כמת מלב".

ועל־כן קדם השנה קורין קריאת־שמע שעל המטה ומתפללין לה' יתברך, ומיחדים ומפקידים נשמתם ורוחם בידו יתברך, כמו שכתוב (תהלים לא, ו): "בידך אפקיד רוחי" וכו' - הכל כדי שיזכה שתעלה ותכלל נפשו בעלמא דאתי בבחינת זכרון בכלל, כנ"ל בהתורה הנ"ל.

וזהו בחינת סתימת העינים בשעת שנה, ואנו מבקשים קדם השנה והאר עיני פן אישן המות. כי עקר שמירת הזכרון שהוא בחינת שנה דקדשה של ישראל היא שמירת העינים שנשמרין מרע עין, כנ"ל.

וזהו בחינת "בידך אפקיד רוחי" שאומרים קדם השנה, כי אז בלילה אנו מפקידים רוחנו בידו יתברך. בבחינת 'יד' דיקא, כי בחינת יד מכניע כח המדמה, שהוא פגם הזכרון, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי דיקא בשעת שנה אנו צריכין להשתדל ביותר לתקן זאת, דהינו להכניע הרע עין שהוא בחינת שכחה סטרא דמותא, וגם להכניע בחינת כח המדמה על־ידי היד, בחינת "בידך אפקיד רוחי", כנ"ל.

וזהו בחינת (ברכת המפיל): ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים וכו' - שכל זה הוא בחינת בלבול המדמה שאינו מברר ומתקן כראוי, שאנו מבקשין על כל זה קדם השנה דיקא, כדי שנזכה שהשנה שלנו יהיה בקדשה - שנה של חיים, שנזכה בשעת שנה דיקא לבחינת זכרון, שהוא לעלות ולהתדבק בעלמא דאתי כנ"ל, כי אנו צריכין להפך דיקא מיתה ושנה שהם בחינת שכחה לחיים, שהוא בחינת זכרון, בבחינת 'צדיקים במיתתן קרויים חיים', כי זה עקר התקון של חטא אדם הראשון, שבמה שקלקל - יתקן, שיהפך המיתה והשכחה לחיים וזכרון כנ"ל, והכל על־ידי התורה ומעשים טובים שהם סמא דחיי, כנ"ל: