# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat2/987/63/8/

ועל־כן הזהירה התורה לתן השכירות להשכיר במועדו ובזמנו ושלא לאחר שכרו, כמו שכתוב (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו וכו' כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו". כי תכף כשמשלים פעלתו ויוצא מן העבדות שהוא בחינת שכחה - צריכין לתן לו תכף שכרו שפעל, שהוא בחינת ברור הניצוצות, בחינת תקון נפשו, שהוא בחינת תקון הזכרון, שעל־ידי־זה מתקן מיד פגם השכחה שירד לשם על־ידי בחינת העבדות כנ"ל. ועל־כן הזהירה התורה מאד לתת שכרו ביומו דיקא - שלא לאחר מיום לחברו, כי תקון הזכרון צריכין לזהר מאד בכל יום ויום, לשמר את הזכרון בכל יום דיקא, דהינו להזכיר את עצמו בכל יום ויום בעלמא דאתי. כי עקר השכחה נמשך על־ידי רבוי הזמן, כנראה בחוש, שעל־ידי אריכת הזמן נשכח הדבר, כמו שכתב קהלת (ב, טז): "ברבות הימים הכל נשכח".

כי עקר בחינת השכחה נאחז מבחינת השנויים שיש בעולם בכל יום ובכל עת, כי השם־יתברך עושה נפלאות בכל עת, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכל יום עולה השמש בבקר ושוקע בערב, ואין יום דומה לחברו, כי יש שנויים גדולים בכל יום ויום, כי בכל יום ויום מתבררים ועולים ניצוצות קדושים שלא נתבררו עדין מימות עולם כמובן בכונות (פרי־עץ־חיים, תפלה, פרק ז). וגם בגשמיות רואין בחוש, מי שמבין קצת, שיש שנויים בכל יום ואין שום יום דומה לחברו, הן בעצם היום שבזה היום קר ביותר ובזה היום ענן וגשם, וכיוצא בזה שנויים רבים בענין האויר והרוח, ושאר ההתהוות שבזמן, שיש בהם שנויים רבים בכל יום ויום, כי השם־יתברך משנה עתים בתבונתו.

וכן במארעות האדם ותנועותיו ומחשבותיו והנהגותיו - יש בהם שנויים רבים בכל יום ויום מי שמסתכל עליהם. ומרבוי השנויים האלה שבכל יום נמשך השכחה, כי הם מטרידין את האדם מלזכר בעלמא דאתי, וכנראה גם בחוש קצת, שבכל יום ועת העולם מספרים מהשנויים - שהיום קר ביותר, והיום חם, והיום צריכין מטר, והיום רבוי מטר, וכיוצא בזה, ובעתים הללו הפרנסה בדחק. ובפרט השנויים שיש לכל אחד בפרטיות, שזה מטריד אותו העשירות והמשא־ומתן, וזה מטריד אותו העניות והדחקות, וזה טרוד לגדל בניו ובנותיו הרבה - שיש לו צער גדול בנים, וזה הוא חשוכי בנים, וזה מספר ממארעות המלחמות שנשמע עכשו בעולם, וכיוצא בזה שנויים ופרטים רבים לאין תכלית שמטרידין את האדם בכל יום, עד שנדמה לו בכל יום כאלו זה היום אינו נחשב לו לזמן חיותו, וזה היום קשה לו לעבד את השם־יתברך בשלמות מחמת השנוי והבלבול שבזה היום.

ובאמת השם־יתברך מצמצם עצמו מאין־סוף עד אין תכלית, עד נקדת המרכז של עולם הגשמי הזה, שאדם עומד עליו במקומו, באותו היום ובאותו השעה דיקא, והוא מזמין לו מחשבה דבור ומעשה בכל יום ויום, לפי היום ולפי המקום ולפי האדם, ומרמז לו בהם דיקא רמזים להתקרב לעבודתו, ומי שזוכה להגדיל דעתו ולהבין בכל יום ויום הרמזים האלה, שזהו בחינת שמירת הזכרון כנ"ל, או אפלו כשאין לו זה השכל להגדיל דעתו בהם, כשעל כל פנים הוא מאמין באמונה שלמה שבכל השנויים והמארעות שבזמן ובאדם ובמקום - בכלם מלבש אלקותו יתברך, כי הוא יתברך מצמצם עצמו בהם דיקא כביכול כדי לקרבו לעבודתו כנ"ל, אזי נתוסף לו הכרה וידיעה חדשה בכל יום והשתוקקות וכסופין חדשים ונפלאים בכל עת אליו יתברך ולעבודתו. וזהו בחינת שמירת הזכרון, כמבאר שם, שצריכין לשמר את הזכרון כל יום בהקיצו משנתו ואחר־כך וכו' עין שם.

אבל "את זה לעמת זה עשה אלקים" (קהלת ז, יד), והקלפה קודמת לפרי, על־כן הבעל־דבר נאחז באלו השנויים, ומטריד את האדם, ומביאו לידי שכחה על־ידי השנויים, כי עקר אחיזתו הוא בהשנויים, כי משם אחיזת הכפירות, שהוא בחינת היצר־הרע כידוע, ועל־כן צריך האדם מאד לזהר בכל יום דיקא לשמר את הזכרון היטב, כנ"ל.

ועל־כן קדם קריאת־שמע שהוא בחינת זכרון - שזוכרין בהשם־יתברך ומיחדין אותו בכל יום, ועל־כן כל החמש זכירות שהם בחינת שמירת הזכרון הנ"ל, כמבאר במקום אחר (בהלכות תלמוד תורה) - כלם כלולים בקריאת־שמע וברכותיה, כמובא (מגן־אברהם, ארח־חיים, סימן ס, סעיף קטן ב).

ועל־כן קדם קריאת־שמע מברכין ברכת יוצר אור, שהיא מברכת קריאת־שמע, ולכאורה קשה, מה שיכות לברכת יוצר אור לקריאת־שמע? אך באמת הכל אחד, כי בכל יום ויום שהשם־יתברך מחדש מעשה בראשית ומשנה עתים - צריכין אז לשמר את הזכרון היטב, לזכר ולידע ולהאמין, שכל השנויים נמשכין מאתו יתברך לטובת האדם לקרבו לעבודתו יתברך, כי הוא יתברך עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, הכל בשביל לקרב את האדם לעבודתו, להביאו לתכלית הנצחי, לחיי עולם־הבא לחיים נצחיים ואמתיים. ועל זה אנו מברכין ברכת יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל וכו', המאיר לארץ וכו', ובטובו מחדש וכו', מה רבו מעשיך ה' וכו'. ואז מיחדין אותו ואומרים קריאת־שמע: ה' אלקינו ה' אחד, לידע ולהודיע, שכל השנויים שבכל יום ויום הכל מאתו יתברך, כי כל הפעלות משנות שבכל יום נמשכין מאחד הפשוט, וזה עקר בחינת הזכרון - לידע ולהאמין, שהשם־יתברך מצמצם אלקותו בכל השנויים של כל מיני מחשבה דבור ומעשה שבעולם שבכל יום ובכל אדם ובכל מקום, וכנ"ל.

ועין מענין זה ב'עץ־חיים' בתחלתו, בהיכל אדם קדמון בשער א' ענף ה', מה שכתוב שם: ולא עוד, אלא שבכל שעה ושעה משתנים העולמות, ואין שעה זו דומה לשעה זו, ומי שמסתכל בענין הלוך המזלות וכוכבים וכו' עין שם שהאריך בזה, ומביא שם מאמר התקונים (תקון כב, סה.): ולבושין דאיהו לביש בצפרא, לא לביש ברמשא, ולבושא דלביש ביומא דא, לא לביש ביומא תנינא. ובזה תבין איך משתנה מעמד ומצב העולמות, שהם הלבושין של האין־סוף ושנויים בכל עת ורגע וכו' עין שם.

וכל הדברים האלה כלולים במה שכתב רבנו ז"ל שם בהתורה הנ"ל, בענין הזכרון, שהשם־יתברך מצמצם עצמו מאין־סוף עד אין תכלית, ומזמין לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי המקום ולפי האדם, והכל כדי לרמז לו רמזים לקרבו לעבודתו וכו'. ובזה כלולים כל השנויים הנ"ל של כל העולמות והספירות וכו' המשתנים בכל יום ועת ורגע, כי הכל כפי מעשה התחתונים. וכפי מעשיהם - כן השם־יתברך מצמצם עצמו, ומרמז להם רמזים שונים לקרבם לעבודתו, כי כל העולמות והספירות וכו' כלולים בכל אדם, כי האדם כלול מהכל והכל בשביל האדם, הינו בשביל שישוב להשם־יתברך ויתקרב לעבודתו. והשם־יתברך מלא רחמים, והוא "מסבות מתהפך בתחבולתו" (איוב לז, יב), ומצמצם עצמו בכמה צמצומים שונים בכל עת, ומרמז לכל אדם בכל זמן ובכל מקום - רמזים שונים להתקרב לעבודתו כפי מעשיו עכשו. כי בודאי ביום אתמול שהיה האדם במדרגה אחרת, למעלה מעתה או למטה מעתה - היה צריך רמזים אחרים, ועכשו כפי מדרגתו עכשו שהטיב מעשיו, או חס ושלום להפך שקלקל ופגם באיזה תאוה או עברה, רחמנא לצלן, על־כן הוא צריך עכשו רמזים אחרים להתקרב לעבודתו כפי מעשיו עכשו באשר הוא שם עתה.

והכלל שאין שום התנצלות לומר שעכשו באותו העת ובאותו המקום - אי אפשר לי לזכר את ה', כי אדרבא! שם דיקא באותו המקום ובאותו העת דיקא - בודאי יש לך רמזים המיחדים לך דיקא כפי מדרגתך עכשו דיקא, כפי מה שהוא לשבח או לגנאי. ואתה במקומך הזה, באותו העת דיקא - תוכל עכשו דיקא לזכר את השם־יתברך ולשוב אליו יתברך, כי השם־יתברך מצמצם עצמו מאין־סוף עד אין תכלית, מתחלת נקדת הבריאה וכו', ומרמז רמזים לכל אדם בכל יום ובכל מקום לפי האדם ולפי העת ולפי המקום דיקא וכו' כנ"ל. והבן היטב דברים אלו למעשה ולהנהגה ועצה טובה ויערב לך מאד בעזר ה'.

כי זה ידוע בדברינו כמה פעמים, שאין שום יאוש לעולם, כי השם־יתברך מלא רחמים וחפץ בתשובתן של כל הרשעים תמיד, והוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח (שמואל־ב' יד, יד), ועל־כן כל אדם ואדם לפי מעשיו עכשו שעשה וירד ונתעה למקום שירד ונתעה, אזי השם־יתברך מצמצם עצמו ומרמז לו רמזים כפי הראוי לו עכשו במקומו ושעתו. ומי שאין לו שכל להעמיק בזה בדעתו - צריך על כל פנים להאמין בזה באמונה שלמה, ואזי יוכל לזכר את ה' בכל מקום ובכל זמן ובכל המדרגות שבעולם למעלה או למטה חס ושלום, כי השם־יתברך מצמצם עצמו בכל יום בכל מקום ומרמז רמזים וכו', כנ"ל: