# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/kinat-hashem-tzevaot/3/

זה לי כמה שנים, בעודי בימי נעורים, שמעתי שמועה לא טובה: אבותי ורבותי הגאונים הצדיקים המפרסמים ספרו לי, אשר "צץ המטה פרח הזדון" במדינת אשכנז ופרייסין והסמוכים, שקמו אנשי רשע בני בליעל "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו", ונתקשרו בקשר של רשעים בעיר (מלכות הפרייסין) שמה בערלין, ואם כי רב המקום ביניהם לביננו אנשי המערב, אך הבאישו ריחם כל כך עד אשר עלתה צחנתם ועלה באשם למרחוק, עד אשר הגיע לאזנינו.

אוי לאזנים שכך שומעות, אוי להדור שעלתה בימיו כך, שהכת הרעה הזאת פרקו מעליהם על התורה והמצו‍ת, ולא די להם בזה, כי אם חטאו והחטיאו את הרבים ורצו ח"ו להטעות את כל ישראל. (ובראשם היה ראשי התנין הדוברי חלקלקות, שמם יהיה נמח ונעקר מן העולם, מד"ע ונה"ו, ונטפל אליהם איציק מסטינאב ומענדיל מו"ק, המה היו במרדי אור) והתחילו לעשות "בית חנוך" נערים (ראה הוספות אות א') לחנכם בכפירות גמורות מנעוריהם, לבטלם מיינה של תורה - מעקר הלמוד, שהוא גמרא ופוסקים, ותלמוד 'בבלי' - הבלול מכל ממקרא משנה וגמרא (סנהדרין כד.) כמבאר בספרי הפוסקים (עיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ד' בהג"ה, ושם סימן רמ"ה בש"ך ס"ק ה', ועוד.) , רק ללמדם לשונות העמים ולשון עבר ולהרבות בחכמת הדקדוק, וגם זה היה רק לפנים (כלפי חוץ), ועקר כונתם נודע לכל יודעם ומכירם: שהיה רק להמשיכם לדרכי המחקרים הכופרים בתורת משה, והעקר בתורה שבעל פה.

ומאז, התחילו להדפיס קונטרסים הנקראים "מאסף" ("המאסף" היה העיתון הספרותי הראשון בעברית. נדפס על ידי פורקי עול. נדפס באופן קבוע בין שנת תקמ"ד לשנת תקמ"ו, ובצורה לא סדירה עד שנת תקע"א. כל מטרתם היתה להפיץ בין היהודים, בתחילה את ההתבוללות נוסח מנדלסון, ויותר מאוחר את ההתבוללות נוסח משכילי מזרח אירופה. הפצת הלשון העברית היתה רק עלה תאנה.) וכיוצא (ראה הוספות אות ב'.) , ואם בכמה כתביהם הסתירו מצפון לבם הרע, וחלקו מחמאת פיהם כאלו חפצים בתקנת ישראל, אך דעת לנבון נקל - כי כלם מלאים מרמות ותך, "רכו דבריהם משמן והמה פתחות", כל דבריהם המרים בוטים כמדקרות חרב, וביותר ברב דבריהם גלו ערותם בם "כי הרשעים כים נגרש והשקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט" - לדבר סרה על תנאים ואמוראים ועל קדושי עליון זכותם יגן עלינו, ובפרט על דתי ומנהגי ישראל הקדושים.

ואנכי בעניי הייתי אז צעיר לימים, ואבותי ורבותי הקדושים נוחם עדן שמעו מרחוק, על ידי השלוחי דרחמנא מארץ הקדש לכל הארצות הרחוקות, את כל המעשה הרע הזה הנעשה תחת השמש במדינות האלה, ולפעמים הביאו אליהם איזה קונטרסים מספרי 'מירס' שלהם, המה ראו כן תמהו ובקשו לקרע על כל שורה ושורה, אך ראו כי לא יספיקו כל בגדיהם וכל ימיהם לקרוע עליהם, כי רבו מארבה דבריהם הרעים והמרים הנוגעים עד הנפש בעקרי האמונה הקדושה.

ואם כי כל זה היה בימי ילדותי ובחרותי, אני מעיד עתה בגדלי מה שראיתי בקטנותי; ונהירנא כד הוינא טליא (זכור לי כשהייתי צעיר) כמה צעקו מרה כל השומעים והרואים דבריהם הרעים והזרים.

עד אשר אחר כך הגיעו לגבולנו החמש עם התרגום אשכנזי והבאור הרע (של ראש התנין מ"ד הנ"ו) ואם כי חפה דבריו במרמה כאלו חפץ בתקנות ישראל (כדרכם הרע), עם כל זה, כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין, ראה ומבין כונתו הרעה. ובכמה מקומות מצאו ארס דבריו הרעים "חמת תנינם יינו וראש פתנים אכזר".

וזה אשר אני זוכר - מה שראו גדולי ראשי מדינתנו הגאונים החרדים לדבר ה' נוחם עדן, וגם אנכי בעצמי ראיתי תועבות דבריו בעיני, שכתב טעם מר ומבאיש על כל מעשה המשכן; 'שהוא כדי להרגיל את ישראל שיעסקו במלאכות' וכו', אוי לאזנים שכך שומעות. ואם לא היה נמצא בספריו הרעים כי אם התועבה הזאת, ראוי לקרעם ולשרפם עם האזכרות שבהם - כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קטז ועיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן של"ד סעיף כ"א)

מה נאמר, מה נדבר, הלא יודעים כל שער בני עמנו גדולים עם קטנים, שכל התורה מלאה רזין ורזין דרזין, ובפרט מעשה המשכן, שכלו נבנה כדגמא העליונה, כי ציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית וכציורא דגן עדן (עיין זוהר תרומה דף קמט. ובדף קסב: ובתיקוני הזוהר הקדמה דף יג ע"א.) (ציור המשכן כציור מעשה בראשית וכציור גן עדן), ובפרט עתה אשר כבר זכינו לספרי הזהר הקדוש - מה שמרבה לספר בשבח נוראות גדלות מעשה המשכן בכל פרטיו: קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו, וכליו הקדושים והנוראים: ארון וכרובים ושלחן ומנורה וכו', וסוד בגדי כהונה. ואם כי טח עינינו מראות ולהבין עמקי סודותיו, על כל פנים זאת נחמתנו בענינו, שתהלה לאל חי אנו מאמינים בדבריו הקדושים, ומי שהוא בכלל ישראל לבו מבין מרחוק כמה עמקו מחשבותיו יתברך במעשה המשכן - שמכפר על מעשה העגל (שמות רבה פרשה נא, ח)