# לח

> מקור: https://rabenu.app/books/kinat-hashem-tzevaot/38/

וזה לשון הרב ר' יעקב עמדין (בספרו "מגדל עוז" בחלק הנקרא "אוצר הטוב", מוסד ב' דף נ"ז אות י"א):

וכל הדורש חכמת האלהות אצל הפלוסופים, כדורש כהן בבית הקברות, ודורש בעד החיים אל המתים. ויפה עשה וכו', אבל תלמידיו הפלוסופים וכו' כמו רד"ק - איש אשר אין מעצור לרוחו, בפרושו למרכבת יחזקאל התאמץ לעלות במרכבה ולכנס לפרדס הנעלם וגן נעול, ופגע ביער עם אילני סרק ובו חיתו יער ובהמה רבה, דמה שהוא הפרדס הנפלא כמו שעלה לפניו במחשבה. ותקנתו קלקלתו, שהיה לו לירא מענש מגלה סתרים מה שהנביא כסה, ולא יקרהו עו‍ן פרסום אותן השבושים וההבלים שמתר להרהר בהן אפלו בבית הכסא, כמו שאמר לנו אבי מורי הרב (החכם צבי זצוק"ל) ז"ל בפה מלא. עד כאן לשונו. (ועין בדף סמ"ך מוסד ד' אות י', ובדף נ"ד ונ"ה ונ"ו מוסד א' מאות ח' עד לסופו, ומוסד ב' מתחילתו עד לאות י"א).

ובדף נ"ג מחלק הנ"ל כתב כמה צריכין להתרחק מספר "מורה נבוכים", וכתב וזה לשונו:

שהוא מסכן מאד, פן יהיה נבוך בדרכים עם סירים סבוכים. כי הנה המופת הראשון שעשה על זה הדורש בחלק שני מספר הנ"ל וכו' (היא שמצאה חן בעיניו, והציגה לבדה עמנו פה בספר המדע), לקוחה מאריסטו וכו' - לא יודה בה בעל הדת, שהיא בנויה על פנת החדוש. לו ידעו הרבנים וכו', לא היו שותקים לו. בכאן אכן נמצאים קנאים לה' באגרות גם על ספר המדע, אבל פילוסופי בני עמנו גלו ערות הדעת הזה וכו'.

ובדף נ"ד (עמוד ב') זה לשונו:

במורה נבוכים לא דבר נכונה בדעת זה המגנה - שהתרה לו אחר ששנה ושלש בה כאמור, שהיא ראיה לסתר התחלת התורה, ולהפך על פיה הקערה; ה' יתברך יצילנו מדעה זאת, נכריה היא וזרה וכו'. עד כאן לשונו.

ואחר כך נדחק לפרש דבריו לדונו לכף זכות, אבל על כל פנים, כל דבריו להורות; שהרבה באים לכפירות גמורות על ידי דבריו, ושצריכין להרחיק ממנו מאד מאד.

ובדף נ"ה סוף עמוד א' כתב וזה לשונו:

אמנם מלאכת הגיון כבר מנעו חכמינו ז"ל ממנו בדין, כמו שכתבתי זה פעמים רבות ב"בית אל" וב"עיר האלהית" כי היא מסכנת מאד מאד. ראה נא, כי שני המלכים: רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ם ז"ל, לא עמדו בפניה, עם כל עצם חכמתם לא נשמרו מן החרב אשר בידיה, כי בנוסם וברחם מפחת ההגשמה וכו', (עד:) אבל בדור הבא אחריהם לקחו דבריהם כפשוטן, ופקרו בתורה בכללה, היה להם למוקש ולמכשול ואבן נגף לבית ישראל. ואשרי האיש התמים ההולך בתורת ה' בלי מופתי הפילוסוף וכו'. עד כאן לשונו:

ובדף ס' עמוד א' כתב (ר' יעקב עמדין) על הרב משה [הרמב"ם] בהלכות יסודי התורה:

ולא ידעתי להם יחוס עם יסודי התורה! מה לדעות הללו עם התורה ויסודותיה וכו'? לא עליה המשא! בסדם של חכמים אל תבא ולא תעמד פרסה! הלואי שהרחיקוה חכמינו ז"ל בשתי ידים ויאסרוה מכל וכל, בל יעסק בו איש הישראלי אשר ללכת באלה לא נסה; כאשר כה עשו חכמי הדורות, שגזרו אסור על למוד אותה חכמה [כמבאר באגרת הר"מ הידועה ובתשובות הרשב"א תט"ו ותי"ט], ויחשבוה לאבן מעמסה ולאבן נגף - לציר מכשול שהכשילה רבים בתורה, וגלו בה פנים של זעם, וצרה כמפקירה להפך דברי אלקים חיים מים מתוקים וצלולים למי מרה, ועסקו בדרשות של דפי, קיא תחת יפי, ועשו רב עניניה חוכא ואטלולא, לעיני העמים הזילוה, לכלכוה בטיט היון חמר וצורה. לא תהא כזאת בישראל - עם חכם ונבון, להלביש התורה האלקית הנוה והמענגה - בבגדים צאים מחכמת היונית הכעורה, ולהשקות גן המלך - מלכו של עולם, במים המאררים הנובעים מבאר זרה. להצמיח קוץ שמיר, איך ימיר? תחת חטה יצא חוח ובאשה תחת שערה. חלילה, חלילה לנו לסור מאחרי תורת אלקינו, ללכת בחקות העמים - הבל, לבחר אלהים חדשים: שכל הפעל, ועטרת שכליים נבדלים - יצירות משערות אשר לא שערום אבותינו. עם היות לקחה אזן" וכו'. עד כאן לשונו.

ובדף ס"א: הלא יבשו אותם המכנים עצמם תלמידיו, שכלו בהבל ימיהם ושנותם בהבלי אמונות והבלים מדעות פילוסופיות; וחשבו להשיג שלמות נפשותיהם בעסק זה - ברמסם חמר לצורה מתנכרה, והגישו עצמותיהם, והקריבו מנחות סברותיהם לשכל הפעל - הנבחר מהם לעבודה זרה, והשליכו אחרי גום מצו‍ת מעשיות שבתורה ולמוד התלמוד וכו':

ובסוף דף ס"ג כתב לענין השלשה עשר עקרים של הרב משה [הרמב"ם] ז"ל, וזה לשונו:

ואחר שהתורה אינה מקבלת השנוי והבטול בשום אפן, חזרו שרשי הדת למספרן של אותיות התורה, כי אחת היא ושוה אצלנו, מי שכופר באות אחת ממנה כאלו כפר בכלה (וכמו שכתבתי בסיום "סלם בית אל"). לפיכך הוא טורח שלא לצרך לדקדק במנין של שרשים, כדרך שעשה הרב משה ז"ל [הרמב"ם ז"ל] שהעמידן על שלשה עשר, ו"בעל עקרים" (ר' יוסף אלבו בעל ספר "העיקרים".) על שלשה בלבד, וזולתם שהאריכו למעניתם (ראה הוספות אות טו.) . ואם באנו לדקדק אחריהם כראוי, אין אחד מהם שכון החשבון אפלו לפי דרכם. ודעת לנבון נקל כשירצה לעמד על דבריהם ולעין בהם, אלא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה של תורה, ואין לנו נפקותא לגמרי מזאת החקירה". עד כאן לשונו:

"יערות דבש"

וזה לשון הספר "יערות דבש" מהגאון המפלא מורנו הרב יונתן ז"ל, (בדף מ"ב עמוד ג' חלק ראשון) לענין מאוס דעות זרות על המחקרים:

סוף דבר: עברה גוררת עברה, כל אחד בודה מלבו דרך ישר בעיניו לדבר דברים ברומו של עולם, זה אומר כך וזה אומר כך.

והכל גורם שני דברים: אחת, רמות רוח דנקטו, לומר שהם ישיגו ענין מהות בורא וסדר בריאת שמים וארץ וטיב הנהגתו; ומה שאי אפשר להשיג בשכלם המזהם ושכל עכור וחמרי, יכחישו, ויגזרו ויאמרו: 'לא כן, אין לנו אלא מה שהשכל שלנו גוזר', כי הוא האומר - נגיד ומצוה לאדם, ומורה לו דרך.

ומי חכם ולא יאמר כי זה הוא גסות הרוח שאין כמוהו, שאדם הקרוץ מחמר נבזה - טפה סרוחה, עלול למקרים, משתנה לפגעי זמן, מכנע למזוג אכות ומקרי יסודות, קשור במקרי הזמן, אשר לפי הכל השכל משתנה מיום ליום, היום יאמר על מר מתוק ולמחר ההפך - יאמר שכלי שלם להכריע בענין אלהות, אשר טבע כוכב אחד נבוכה לא יוכל להשיג על בריו, אם הוא אור אש או גשם חמישי. ואפלו בחכמות למודיות שיש לנו מופתים חותכים מצירים בחרט אנוש, כמה חכמים טעו ועשו מנחים ובנו שרשם על קו תהו?! ומה נאמר בדברים נשגבים כאלה.

אך כל זה נסתעף מן בטול זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, כי ההוגים בו יראו כמה נסים ומופתים שנעשו לישראל, אחר אשר גם מתחלה היה לבבם קשה להאמין, כי נשתקעו גם כן בחכמות חיצוניות - מינות וכהנה, עד שלרב אותות ומופתים שנעשו בפמבי ובהקהל - שאין בו מהטעות ותחבולות, נתברר ששקר נסך בקרבם.

ומזה ילמד ,כי אין לסמך על שכל כלל וכו', כי לא לחכמים ההכרע בענין אלהות, ולחכמי תורה נוחלי מורשה - להם תשיה וגבורה. ושוא עמלו כל החוקרים בשכלם המעפש וכו'.

ובזה ילמד, שאל יתהלל החכם בחכמתו, וההוגה בתורת ה' ובמצו‍תיו, ימצא בו חן וכבוד וענוה, ויראה כמה נעמו ועמקו מחשבות הבורא יתברך להיטיב לברואיו, ומה עמקו מחשבותיו ורחוק ממחשבותינו, עד שאין לדמות אותנו לו בשום אפן, ולא להביא ראיה מידיעתנו ומחשבותינו לידיעתו ומחשבתיו, כמו שעשו אלו טפשים. עד כאן לשונו:

גם בספר הנ"ל הביא הטעם ריר חלמות של ה"מורה" על אסור אכילת חזיר - 'כדי שלא יתרבה הפרש בעולם', וכתב בעצמו שהוא קלוש ודחוק מאד. אבל היה לו לצעק ככרוכיא על שטות כזה המתעה את העולם וכו'. וכמו כן הם כל טעמי המצו‍ת שלו, ה' יתברך יצילנו מטעמים מרים כאלה.

"שומר אמונים"

ועין בספר "שומר אמונים" להגאון ר' יוסף איסגנס [אירגאס] ז"ל, שהאריך והפליג לדבר נגד ספר "המורה" שהם בדוים והם נגד התורה ודברי רבותינו ז"ל, והביא מכמה גאונים קדמונים קדושי עליון ששפכו סוללה עליו, ונתנו עליו בקולם נגד זה. וזה לשונו בתחלת הספר (בדף א' ע"ד):

הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: "והרמב"ם כתב מה שרצה, והלואי שלא נכתב". עד כאן לשונו. והביאו הרב בעל "כסף משנה" בפרק ד' מהלכות יסודי התורה, עין שם.

והחכם ר' שם טוב בר שם טוב בספרו "עין הקורא" מ"א, אחר שהאריך בטענות נגד הרמב"ם, אמר וזה לשונו: "ויש לרב משה [לרמב"ם] על זה טענות חלושות מזיפות, 'כי מיום גלות הארץ לא נמצא בישראל איש חכם ונבון בענינים האלה כמו אריסטו' (כן הוא לפי דעתו).

ואשר הביא אל הרמב"ם ז"ל לחשב מחשבות רק רע כל היום, הוא חשבו: 'כי אין שם חכמה אחרת זולת חכמת אלה האנשים', זה הביאו אל מה שאמר 'כי מרכבת יחזקאל וישעיה, אשר חיבנו עליה ההסתר, איננה דבר זולת חלק קטן מחכמת אריסטו'. וזה גלוי למי שהפליג העיון בספרו המורה בכל פרקיו ומאמריו מלה במלה" וכו'.

והאריך עוד בזה גם החכם בעל ספר "דרך אמונה" (ר' מאיר בן גבאי זצוק"ל) במה שכתב מאמר א', והחכם ר' חסדאי (הרב ר' חסדאי קרשקש זצוק"ל (תלמידו של הר"ן ורבו של ר' יוסף אלבו בעל ספר "העיקרים").) בספרו "אור ה'" (מאמר ד' דרוש י'), ובעל ספר "תהלה לדוד" (חלק ג' פרק א'), והחכם בעל ספר "נוה שלום" (במאמר ד' פרק א' פ"ד, מהדרוש השני. ובמאמר ה' פרק ה'), כלם כתבו שאי אפשר לומר וכו' כמו שסובר הרמב"ם וכו', ורבא ברא עגלא, ור' זירא ברא גברא וכו'. ובאמת כי רבו מארבה המלעיגים על פרושו במרכבות יחזקאל ועל טעמי המצו‍ת שכתוב ב"מורה", וכתבו עליו, כי מי יתן החרש יחריש" וכו'. עד כאן לשון הספר שומר אמונים.

גם הביא מה שכתב הרשב"א בתשובה (סימן ר"כ), שבזה מאד דברי הרמב"ם שמכחיש בספרו מציאות השדים וכו', וכתב עליו הרשב"א וזה לשונו:

"והוא הרמב"ם ז"ל כחש בזה, ולגלג הרבה על המאמין שיש כח בשמות לעשות שום פעלה, כמו שתראה דבריו במורה (חלק א' סוף פרק א' וס"ב) הרי שלא הספיק לו עדות הגמרא המעידה על המעשים שנעשו בכח השמות, גם ידוע דרבותינו ז"ל קבלו מציאות השדים ומעשה הכשפים, כמפרסם בתלמוד ובמדרשים, ועם כל זה הרמב"ם החליט שהם דברי הבל" וכו'. עין שם שהאריך בזה, והטיח דברים נגד הרמב"ם שהם נגד התורה.

וכן רבו כמו רבו בכל דור ודור, שכל הגאונים והרבנים הדורכים בנתיב האמת היראים את ה', כלם צעקו בלשונות חזקים - "קול גדול ולא יסוף", להתרחק כמטחוי קשת מספר ה"מורה" ומכל הספרים ההולכים בדרכיו. מכל שכן וכל שכן בדורו של הרמב"ם בעצמו, כבר ידוע ומפרסם בכמה ספרים וב"אגרת הקדש" מה שכתב על ספר הנ"ל, ומה שעשו בו לשרפו ולעקרו, ולגזר בחרם לבל לעין בו וכו', כראוי על פי דת תורתינו הקדושה; והמפרסם אין צריך ראיה: