# תורה מט תנינא

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1171-2/

לפי גדלת השם יתברך ועצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי חס ושלום. אך השם יתברך מלא רחמים, ועל כל העולם הוא מלא רחמנות [בבחינת: 'המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים'], והוא רוצה מאד בהעולם. על־כן צריך האדם לחזק עצמו בעבודתו יתברך בכל מה שיוכל, אף אם הוא כמו שהוא, ויסמך על רחמיו יתברך המרבים מאד בלי שעור, כי בודאי לא יעזב אותו אף אם עבר מה שעבר. העבר אין, והעקר מכאן ולהבא לא יעשה עוד, ויהיה שב ואל תעשה על כל פנים, הן במעשה הן במחשבה. ומה שנעשה עמו ממילא אל יחוש ואל יסתכל על זה כלל. ודע שעקר התשובה השלמה הוא כשאדם עובר באלו המקומות והענינים שהיה בהם מקדם, ועכשו הוא פונה ערף ואינו עושה עוד מה שעשה, הן במעשה והן במחשבה. וזהו עקר התשובה השלמה. והוא מעלה גדולה כשיש עדין יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבד אותו יתברך עם היצר הרע דיקא, להתגבר מתוך חמימות היצר ולהמשך ממנו לתוך איזה עבודה מעבודת השם, דהינו לעצר ולעכב החמימות בעת התאוות ולהניחו בעת התפלה והעבודה, להתפלל בחמימות והתלהבות הלב. [ועין ב"לקוטי עצות" התחזקות אות ל"ז כתב שם, אם אין יצר הרע לאדם אין עבודתו נחשבת כלל, ובשביל זה מניח השם יתברך את היצר הרע שיתפשט כל־כך על האדם, אף־על־פי שעל־ידי זה מביא את האדם למה שמביאו, אף־על־פי־כן הכל כדאי אצלו יתברך, בשביל התנועה טובה, מה שבתקף התגברותו של היצר הרע יתגבר עליו האדם לברח ממנו שזה יקר אצלו יתברך ביותר מאלו עבד אותו אלף שנים בלי יצר הרע וכו' עין שם]: