# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1229/2/

יש בחינת צמאה נפשי, הינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפלו מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא יתברך, יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון ולומדים ועובדים עבודתו יתברך תמיד, והם תמיד בבחינת צמאון, כי נפשם שוקקת תמיד לעבודת ה', אך שהוא בלא זמן ושכל כי 'לפעמים בטולה של תורה זהו קיומה' וכמו שכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), ועקר הצמאון הוא מחמת שהם בבחינת מחין דקטנות ואינם זוכים להתחדשות המחין, והם בבחינת סומים ועורים בעבודת ה', והסומא אין לו שבע כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (יומא עד:), ועל־כן אינם יכולים להשביע את נפשם ולרוות צמאונם בעבודת ה', וזה מעלת התקרבות לצדיקים, כי על־ידי־זה זוכין שתהיה העבודה בבחינת ראיה ושכל, שאז היא בבחינת גבול וזמן כראוי, ולא בבחינת צמאון. על־כן צריך להשתדל להתקרב לצדיקים, כי אפלו מי שלומד ועובד עבודתו תמיד אין יודע איך להתנהג בעבודתו בלא הצדיק: