# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/kitvey/1334/11/

ואלו המשקעים בתאות ממון, כל מה שיש לו עשירות יותר יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגה יותר, בחינת מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות פרק ב). ועל־כן הממון מקצר ומפסיד ימיו וחייו, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות כידוע לחכמי הרופאים. ועל־כן הוא מקשר בפנים דסטרא אחרא אלהים אחרים מיתה, שהוא עצבות עבודה זרה הנקראת חובה (עין רש"י לך־לך בפסוק עד חובה), שמכרעת את הכל לכף חובה. וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות תמיד, כמו שאנו רואים שזה המשאוי תלוי בצואר בני אדם שאין מסתפקין בממונם, ולווין ממון מאחרים, ונדמה להם שמשתכרין שכר הרבה, ואחר־כך מתים בעלי חובות. ואם אינם מתים בעלי חובות ממש שאינם חיבין ממון לאחרים, עדין הם בעלי חובות לתאותם, שהיא העבודה־זרה שמתאוית לממון הרבה. כאשר אנו רואין בחוש שאפלו מי שיש לו ממון כדי להתפרנס, ואפלו העשירים והקצינים המפלגים, הם רודפים כל ימיהם להרויח ממון ביגיעות גדולות, ומסכנין את עצמן בסכנות דרכים וטלטולים הרבה, ומטריחים את עצמם בטרחות גדולות בשביל הממון, כאלו היה מטל על צוארם איזה חוב גדול לשלם. והחוב הוא רק שחיבים לעצמם, דהינו לתאותם להעבודה זרה שכרוכים אחר התאוה של ממון כל־כך, כאלו הם חיבים חוב גדול. נמצא שהם בעלי חובות כל ימיהם, והם מתים בעלי חובות, הינו לתאותם. כי כל ימיהם אינם מספיקים לשלם חוב זה שחיבים לתאותם, כי הוא בלא שעור וגבול, כי 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו' (מדרש קהלת סדר א). וזהו: "ולא יחצו ימיהם" (תהלים נה, כד), אך "ואני אבטח בך". כי המשקע בתאות ממון אינו בוטח בה', כי הוא עובד כל העבודות־זרות, אך "ואני אבטח בך" שתוכל להזמין לי פרנסתי בסבה קלה ואהיה שמח בחלקי, ולא אהיה משקע בתאות ממון: